לאחר אירועי המלחמה והמרדף אחר האויב, צבא ישראל שב אל בסיסו במצב של ניצחון מוחלט וביטחון מלא. החזרה המתוארת היא אל המחנה הסמוך למערת המסתור של חמשת המלכים במַקֵּדָה, לשם התקבצו הלוחמים לאחר שהכו את הנחשלים בצבא האויב [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
החזרה למחנה נעשתה בְּשָׁלוֹם, נתון המעיד על שלמות מוחלטת. החיילים שבו בריאים ושלמים בדיוק כפי שיצאו למערכה, מבלי שנעדר מהם אפילו חייל אחד ומבלי שאיש מהם ספג פצע או חבורה [חומת אנך].
הביטוי לֹא חָרַץ מתייחס לתנועה, ובפרט לתנועת הלשון לשם דיבור או השמעת קול [רש"י, מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי מדובר במשפט מקוצר שמשמעותו היא כי איש מהאויבים ששרדו לא העז לפתוח את פיו, למחות, לאיים או לדבר רעה על בני ישראל [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה נוספת הנשענת על התרגומים הארמיים מפרשת את הביטוי אֶת לְשֹׁנוֹ כנפשו של האדם, כלומר שלא נגרם שום נזק או דוחק לנפשם של בני ישראל [רד"ק].
באשר למילה לְאִישׁ, קיימת התייחסות לתפקידה התחבירי. דעה אחת גורסת כי האות למ"ד משמשת כתוספת בלבד, והכוונה היא ששום איש מן הגויים לא חרץ את לשונו כלפי ישראל. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נועדה להדגיש את גודל האימה שנפלה על יושבי הארץ. הפחד היה כה רב, עד שאפילו כלפי חייל ישראלי יחיד ובודד, לא העז איש מהאויבים להניע את לשונו או לאיים עליו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].