קריאתו של מלך ירושלים לצאת למלחמה נגד גבעון, ולא למערכה חזיתית מול ישראל, נבעה מהערכה אסטרטגית כי לא יוכל לעמוד בהתמודדות ישירה מול הצבא הישראלי. משום כך, הוא בחר להפנות את כוחותיו כדי להעניש את הגבעונים על כניעתם [ביאור שטיינזלץ].
הקריאה ונכה את גבעון נומקה בכך שהגבעונים הפרו הסכמים מוקדמים ובגדו בהתאגדות האזורית. בעוד ששאר המלכים התקבצו והסכימו להילחם יחד נגד הכובש, גבעון פרצה את ההסכמה הכללית, הפרה את חוקי הברית, ובכך הזיקה לכלל כשהעניקה סיוע לאויב [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מעבר לפגיעה המדינית והצבאית, הצעד של גבעון, כי השלימה את – כלומר, עשתה שלום עם יהושע וישראל [ביאור שטיינזלץ] – נתפס כמעשה רע וחמור במיוחד משום שהייתה לו השפעה פסיכולוגית הרסנית: כניעה זו שברה את רוחם של שאר העמים והכניסה פחד ומורך בלב הכל [מצודת דוד].