בעיצומה של המערכה המכרעת מול האמורי, כאשר הניצחון כבר נראה באופק אך שעות האור הולכות ואוזלות, נדרשת התערבות קוסמית חסרת תקדים כדי להשלים את המלאכה ולמנוע מן האויב להימלט בחסות החשיכה. במעמד זה פונה יהושע אל ה' ומחולל פלא בסדרי הבראשית.
הפנייה הכפולה בפסוק, יְדַבֵּר ולאחר מכן וַיֹּאמֶר, זוכה למספר התייחסויות. יש המסבירים כי יהושע פעל בשליחותו של ה' ובשמו [מצודת דוד], או שפנה תחילה לבקש רשות מבורא עולם בטרם יעז לצוות על משרתיו, גרמי השמים, ורק לאחר מכן השמיע את הציווי הפומבי לעם [אלשיך]. גישה אחרת מפרשת את הדיבור כהשמעת שירה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. על פי תפיסה זו, מהלכה הטבעי והתמידי של השמש הוא ה"שירה" שלה לבורא. כאשר יהושע הורה לה לעצור, הוא למעשה השתיק את שירתה, ושר שירה עליונה ונפלאה יותר במקומה [רש"י, מלבי"ם]. המילה תֵּת משמעותה נתינה [מצודת ציון], והביטוי בְּיוֹם תֵּת מתפרש כבקשה ותפילה שנישאו בעבור אותו היום שבו העניק ה' את הניצחון [אברבנאל].
הקריאה הושמעה לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל, בקול רם ובפומבי, כדי לפרסם את הנס [רד"ק]. פומביות זו נועדה לקיים את הברית שכרת ה' עם משה לעשות למען ישראל נפלאות גלויות חסרות תקדים [רד"ק, מלבי"ם], וכן כדי להוכיח לעולם כולו כי ה' הוא זה שנלחם לישראל, תוך ביטול כוחם של המזלות וגרמי השמים שהגויים האמינו בהם [אלשיך].
יהושע פוקד שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. משמעות המילה דּוֹם היא המתיני ועצרי במקומך [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, רד"ק]. באותה עת, השמש עמדה מול העיר גבעון, ואילו הירח עמד מול עמק אילון הדרומי והרחוק יותר [רש"י, שטיינזלץ]. הדעות חלוקות לגבי התזמון המדויק: יש הסבורים כי הנס התרחש באמצע היום [רד"ק], בעוד אחרים טוענים כי היה זה סמוך לשקיעה, כאשר השמש עמדה לשקוע בגבעון והירח החל לזרוח באילון [אברבנאל]. יהושע ציווה על שניהם לעצור כדי להבטיח שעות אור רצופות לרדיפה אחר האויב. הבקשה לעצירת הירח נועדה למנוע מצב שבו מהלכו יאפיל על אור השמש [מצודת דוד], או משום שסדרי השמים קשורים זה בזה, ולא ניתן לעצור מאור אחד מבלי לעצור את משנהו [אברבנאל].
באשר למהותו של הנס, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בעצירה פיזית ומוחלטת של תנועת השמש והירח, המהווה הוכחה ניצחת לכך שבורא הטבע שולט בו ויכול להקפיא את חוקיו כרצונו [אברבנאל, מלבי"ם]. מנגד, קיימת גישה פילוסופית שכלתנית הטוענת כי עצירה ממשית של גרמי השמים הייתה מחריבה את סדרי היקום ומהווה נס גדול יותר מניסיו של משה רבנו. לכן, לפי תפיסה זו, השמש והירח לא עצרו פיזית, אלא המילה דּוֹם מבטאת מטאפורה למהירות הנסית והבלתי נתפסת שבה הצליחו ישראל להשלים את נקמתם באויב, בטרם הספיקה השמש להשלים את מהלכה הטבעי מעל גבעון [רלב"ג].