במצוקתם הגדולה מול איום מלכי האמורי, מפנים אנשי גבעון קריאת הצלה דחופה אל יהושע הנמצא במחנה בגלגל [ביאור שטיינזלץ]. פנייתם נפתחת בבקשה אַל תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ. המילה תֶּרֶף נגזרת מלשון רפיון [מצודת ציון], והמשמעות היא בקשה מיהושע שלא ירפה את ידיו מהם, כלומר שלא יעזוב ויפקיר אותם ביד אויביהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בהמשך קריאתם, הגבעונים מבקשים וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ וְעָזְרֵנוּ. הכפילות לכאורה בין תשועה לעזרה מוסברת מתוך הבחנה מהותית בין שני המושגים: בעוד ש"ישועה" משמעותה שהמושיע מבצע את כל פעולת ההצלה בעצמו, "עזרה" היא סיוע חלקי שבו הנעזר נשאר הפועל המרכזי. לפיכך, כוונת הגבעונים היא לבקש מיהושע שיושיע אותם לחלוטין, או לכל הפחות יעזור להם במעט כדי שהם עצמם יוכלו להילחם [מלבי"ם].
את דחיפות פנייתם הם מנמקים במילים כִּי נִקְבְּצוּ אֵלֵינוּ. הבחירה בפועל זה, להבדיל מהפועל "ויאספו" שהוזכר בפסוק הקודם, נובעת מנקודת המבט של הגבעונים. אף על פי שמלכי האמורי כבר התקבצו קודם לכן למערכה הכללית, עבור הגבעונים עצמם התקפה זו מהווה את תחילת ההתאגדות וההסכמה נגדם באופן ישיר [מלבי"ם]. מלכים אלו, המכונים יֹשְׁבֵי הָהָר, הם חמישה מלכים ששולטים על ערים הסמוכות זו לזו באזור הרי יהודה [ביאור שטיינזלץ].