ויקרא, פרק ד׳, פסוק כ״ז

התורה מציבה רף מוסרי שוויוני, שבו כל אדם מישראל עומד בפני ה' באותה רמת אחריות כמו מנהיגיו. וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת מֵעַם הָאָרֶץ תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה, כלומר גבר או אישה שיעברו על האיסור בחוסר כוונה מוחלט אך מתוך פגם פנימי או חוסר תשומת לב, עליהם להביא קורבן. הדגשת היחיד בביטויים נֶפֶשׁ אַחַת ובַּעֲשֹׂתָהּ מלמדת שהחיוב חל רק כאשר האדם ביצע את המעשה בשלמותו, באופן עצמאי וללא הסתמכות על הוראת בית דין, ואפילו אם ציבור שלם חטא יחד, כל אחד נדון כיחיד. החטא מתייחס להפרה של אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, שהן מצוות לא תעשה אלוהיות הכוללות מעשה ממשי שעונשו במזיד הוא כרת. הפועל וְאָשֵׁם מתאר את הרגע שבו האדם מכיר באשמתו מעצמו ומתחרט, צעד המהווה תנאי הכרחי לתהליך הכפרה.