משלי, פרק ו׳, פסוק ו׳

האדם העָצֵל, המתרשל בהשגת חכמה אף שניחן ביכולת שכלית, מצטווה לקום באופן מעשי ולֵךְ אֶל נְמָלָה, שהיא בריה זעירה מאוד. ההוראה אליו היא רְאֵה דְרָכֶיהָ, כלומר התבונן היטב בזריזותה, בהכנתה לעתיד ובמידותיה, אף שהיא פועלת מתוך אינסטינקט טבעי שהטביע בה ה' וללא דעת. מתוך צפייה בבריה חסרת שכל האוגרת במרץ את צרכיה הגשמיים, האדם נדרש להסיק קל וחומר לגבי חובותיו. כך תתקיים בו התכלית וַחֲכָם, שמשמעותה להתחכם ולקנות חכמה לעצמו, כדי לשקוד על איסוף תורה ומצוות בעולם הזה כהכנה לעולם הבא.