מול הצלחתו הזמנית וגאוותו של הרשע, מתגלה נקודת המבט האלוהית, הרואה מעבר להווה המאיים. בעוד שהאדם עלול לחוש חרדה מול מזימות הרשע משום שאינו יודע מתי תבוא מפלתו, ה׳ צופה את העתיד ומתייחס לאיומי הרשע כהבל מוחלט.
אֲדֹנָי יִשְׂחַק לוֹ – ה׳ שוחק על הרשע בדרך משל [אבן עזרא]. צחוק זה נובע מידיעתו המוחלטת של ה׳ את העתיד ואת סופו של הרשע [רד"ק, אבן עזרא]. לו היה האדם הצדיק יודע מתי יגיע יום מפלתו של הרשע, גם הוא היה מתנחם ושוחק עליו. ה׳, שרואה את העתיד כבר עתה, מתייחס אל הרשע כאילו הוא כבר אבוד ומת [אלשיך], ולכן איומיו חסרי כל משמעות [ביאור שטיינזלץ].
כִּי רָאָה כִּי יָבֹא יוֹמוֹ – המילה יָבֹא נכתבת בכתיב חסר, ללא האות וי"ו לאחר הבי"ת [מנחת שי]. "יומו" של הרשע הוא יום מיתתו ועונשו, וישנן מספר גישות לגבי אופיו ותזמונו של יום זה. יש הסבורים כי יום זה מגיע דווקא בשיא התגאותו של הרשע על הצדיק [רד"ק]. אחרים מדגישים כי יום מיתתו של הרשע יבוא בטרם יספיק להוציא לפועל את מזימותיו הרעות נגד הצדיק [מצודת דוד, מאירי]. מנגד, יש המפרשים את עיכוב הפורענות בכך שה׳ ממתין שהרשע יקבל תחילה את שכרו על מעט המעשים הטובים שעשה, ורק לאחר מכן יגיע יומו להיענש על רוב פשעיו [מאירי]. בין כך ובין כך, המועד המדויק של יום זה קבוע מראש על פי גזירת חכמתו של ה׳ [אלשיך].