הנדיבות והחסד של האדם הצדיק אינם פעולות נקודתיות, אלא דרך חיים רציפה בעלת השפעה ארוכת טווח, המעצבת גם את עתיד הדורות הבאים ואת היחס שיקבלו מהסביבה.
הפרשנים מסבירים כי כָּל הַיּוֹם אין משמעותו רק לאורך היממה, אלא באופן תמידי ולאורך כל ימי חייו. הצדיק חוֹנֵן וּמַלְוֶה, כלומר מרחם, מעניק צדקה ומלווה לעניים. נתינה זו מתקיימת אפילו בשעות של דוחק ומצוקה אישית, אז הוא ממשיך להעניק כפי יכולתו [רד"ק]. מעשה זה אינו רק סיוע לעני, אלא נחשב גם כהלוואה לה' [אלשיך].
כתוצאה מחסד תמידי זה, מובטח כי וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "זרעו" מתייחסת לצאצאיו של הצדיק, אשר זוכים לברכה בזכות מעשיו. ברכה זו באה לידי ביטוי בכמה אופנים: ראשית, הילדים סופגים את החינוך מבית, לומדים מדרכי אביהם והופכים בעצמם לאנשים המעניקים לאחרים [רד"ק]. שנית, הברכה מתבטאת ביחס החברה אליהם. אנשים זוכרים את הטוב שעשה האב, מברכים את צאצאיו כשהם רואים אותם, ומשיבים להם טובה וחסד גם לאחר מותו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, יש המפרשים כי הברכה היא עצם הזכות למשפחה גדולה, כאשר פרנסת הילדים עצמם נחשבת לאב כמעשה צדקה תמידי המאפשר לו להיות נותן בכל עת [אלשיך].
מנגד, גישה שונה מציעה קריאה מטפורית של הפסוק. לפי פירוש זה, וְזַרְעוֹ אינו מתייחס לילדיו, אלא למעשי הצדקה עצמם שאותם הוא "זורע", אשר סופם להצמיח ולהניב עבורו ברכה [רש"י].