תהלים, פרק ל״ז, פסוק י״ד

התוקפנות של עושי הרע אינה מקרית, אלא מתוכננת ומכוונת היטב כנגד החלשים והצדיקים, תוך שימוש בטקטיקות גלויות ונסתרות.

הפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת הביטוי חֶרֶב פָּתְחוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לשליפת החרב מנדנה. מכיוון שחרב המונחת בנדן נחשבת לסגורה, הוצאתה משולה לפתיחה, בדומה להוצאת אסיר מבית כלאו [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. דעה נוספת מסבירה כי המילה "פתחו" משמעותה לטישה וחידוד של הלהב לקראת הקרב [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. לעומתם, יש המפרשים את המילה במשמעות של פתיחה והתחלה, כלומר, הרשעים הם אלו שיוזמים את המלחמה ומתחילים את המריבה מעצמם [רש"י].

תיאור כלי הנשק מצביע על אופני הפעולה השונים של הרשעים: בעוד שהחרב משמשת להתקפה גלויה וחשופה פנים אל פנים, הקשת מסמלת פגיעה ממארב ובסתר [אבן עזרא]. כל ההכנות הללו נועדו בסופו של דבר לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן, כלומר להכות ולהמית את החלשים [מצודת דוד, מאירי].

ברובד ההיסטורי, יש הקושרים את הפסוק למלחמת ארבעת המלכים בספר בראשית. לפי פירוש זה, הרשעים שפתחו בחרב הם נמרוד (הוא אמרפל) ושותפיו. המטרה הראשונית שלהם הייתה לפגוע בעָנִי וְאֶבְיוֹן, שהוא לוט, אך זאת רק כטקטיקה שנועדה לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ – הלא הוא אברהם. המלכים ידעו שאם יתפסו את לוט, אברהם ייאלץ לצאת להצלתו, וכך יוכלו להרוג אותו. ה׳ אפשר לנמרוד להמשיך לזמום נגד אברהם במשך שנים ארוכות מבלי להענישו מיד, משום שראה מראש את העתיד וגזר שסופו של נמרוד ליפול דווקא במלחמה זו בידו של אברהם [אלשיך].