הבדל תהומי ניצב בין תפיסת עולמם של הרשע והצדיק, והוא בא לידי ביטוי מובהק ביחסם לממון ולזולת.
בחלקו הראשון של הפסוק, לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, מתוארת דרכו של הרשע לקחת ולא לתת. לעיתים הוא לווה בשעת דחקו [אבן עזרא], ולעיתים, כאשר אינו יכול לגזול בגלוי, הוא משתמש בהלוואה כתחליף לגזל ואינו מחזיר את חובו [מצודת דוד]. התנהגות זו נובעת מחוסר ביטחון בה' ומפחד תמידי שמא יאבד את ממונו [מלבי"ם]. חז"ל החמירו מאוד במעשה זה, וקבעו כי הלווה ואינו משלם נחשב כאילו לווה מה' בעצמו [תורה תמימה].
לעומתו, החלק השני של הפסוק מציג את ההפך המוחלט: וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. המילה חוֹנֵן מתפרשת כגילוי של רחמים וחמלה, או כנתינה חוזרת ונשנית המעידה על נדיבות רבה [רד"ק, מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי הצדיק לא רק שמקפיד לשלם את חובותיו, אלא הוא גם מסייע לאחרים באמצעות הלוואות ומתנות, מתוך ביטחון מלא בברכת ה' [מלבי"ם], ואף עושה זאת כאשר ממונו מועט [מאירי].
חלק מהפרשנים קושרים בין שני חלקי הפסוק ורואים בהם התרחשות אחת, שבה הצדיק הוא המלווה עצמו. כאשר הרשע לווה ממנו ואינו משלם, הצדיק חומל עליו והופך את ההלוואה למתנה. הוא עושה זאת כדי שהלווה לא יתבייש [אלשיך], כדי להציל את הרשע מעונש שמיים בגללו [מצודת דוד], או מתוך רחמים טהורים שאותם הוא מעניק אפילו לשונאו [אבן עזרא].
מנגד, קיימת גישה ייחודית המפרשת את המילה וְצַדִּיק לא כאדם בשר ודם, אלא ככינוי לה' – "צדיקו של עולם". לפי פירוש זה, כאשר הרשע לווה ואינו משלם, ה' הוא זה שחוֹנֵן ונותן משלו למלווה, ומשלים לו את החיסרון שנגרם לו על ידי הרשע [רש"י].