הצלחתם של עושי העוולה בעולם עשויה להיראות מרשימה ויציבה, אך לאמיתו של דבר היא זמנית, חולפת ונעדרת כל עמידה. הפסוק ממחיש את קריסתם המהירה של הרשעים באמצעות שתי תמונות טבע של צמחייה קמלה, כדי להסביר מדוע אין לקנא בהם [אלשיך, מאירי].
הדימוי הראשון עוסק בחציר: כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ. המילה כחציר מתארת עשב ירוק [אבן עזרא], המשמש לרוב כמאכל בהמות [ביאור שטיינזלץ]. טבעו של החציר שהוא מתייבש ומאבד מלחלוחיתו מהר יותר משאר העשבים [מלבי"ם]. משמעות המילה ימלו היא לשון כריתה וניתוק [רש"י, רד"ק, מצודת ציון], והיא מצביעה על כך שהרשעים ייכרתו במהירות רבה כעשב זה [מצודת דוד].
הדימוי השני משלים את התמונה: וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן. המונח ירק דשא מתייחס לחלקו הירוק, הלח והחיצוני של העשב הצומח מעל פני האדמה, או לדשא שזה עתה צמח מעט לאחר הגשם [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. בעוד ששורש העשב נסתר באדמה ויכול להתקיים ימים רבים, החלק הירוק והגלוי נוטה לכמוש, להירקב ולנבול במהירות [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד], לעיתים אף בעודו בשיא פריחתו [מלבי"ם].
על גבי הפשט, קיים רובד רוחני עמוק המסביר את מנגנון ההצלחה והכיליון של הרשע. חטאי הרשעים מבדילים אותם מה', ובכך הם נכרתים משורשם הרוחני וממקור החיים, כך שבעודם בחיים הם למעשה קרויים מתים. הסיבה לכך שהם בכל זאת ממשיכים להתקיים ולהצליח בעולם הזה לזמן מה, נמשלת לאותו ירק דשא: כל עוד נותרה בעשב לחות של מים, הוא אינו נובל. כך גם הרשע – כל עוד נותרה בו "לחות חיונית" הנובעת מזכות של מעשה טוב שעשה בעבר, הוא ממשיך להתקיים. אולם, ככל שהצלחתו החומרית נמשכת, אותה לחות של זכויות הולכת ומתייבשת, שכן היא מתעכלת ונצרכת בעבור הצלחתו בעולם הזה. כאשר תתכלה זכותו לחלוטין – הוא ייבול ויאבד [אלשיך].