האדם הצדיק ניכר לא רק במעשיו, אלא גם באופן שבו הוא חושב ומדבר. עולמו הפנימי והחיצוני מתלכדים יחד סביב האמת והמוסר, ובאים לידי ביטוי בשיחו היומיומי וביחסו לסביבה.
הפועל יֶהְגֶּה משמעותו ידבר [מצודת ציון], ואכן הצדיק מקפיד שדבריו יהיו תמיד נכונים וראויים [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לדיבור התקין, יש בהתנהלותו ממד עמוק של חסד רוחני. כשם שהצדיק חונן ונותן בנדיבות מרכושו החומרי לאלו שזקוקים לכך, כך הוא מעניק גם מעושרו הפנימי, בכך שהוא חולק את חכמתו עם אחרים ומורה את הדרך הטובה לאנשים שאבדו את דרכם [רד"ק, אבן עזרא].
תהליך הדיבור של הצדיק אינו אוטומטי או שטחי, אלא נובע מהתבוננות פנימית מקדימה. תחילה הוא הוגה את החכמה בליבו כדי להבין לעומק מהי פסיקת התורה לכל דבר ועניין, ורק לאחר מכן הוא מוציא את הדברים מן הכוח אל הפועל, ולשונו פוסקת את הדין [רש"י]. חלק מן המפרשים מצביעים על חלוקה מהותית בפסוק בין איברי הדיבור: פִּי צַדִּיק מיוחס לחכמת התורה שהיא מקור החיים השגורה בפיו, בעוד שצירוף המילים וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט מיוחס לבינה, שדרכה הוא מבין לעומק ומיישם את דרכי הצדק והיושר שבין אדם לחברו [מלבי"ם, אלשיך].
דיבורו המזוקק של הצדיק משקף חוסן אמוני יוצא דופן. גם כאשר הוא נתקל במציאות שבה הרשעים זוכים להצלחה, פיו ממשיך להגות חכמה והוא אינו מהרהר אחר הנהגתו של ה' או מוציא מפיו דברי תלונה וטרוניה [מאירי]. בזכות דבקותו המוחלטת בחוקי החכמה והמשפט, הוא זוכה להגנה אלוהית. אף על פי שהרשע צופה בו ומנסה ללא הרף להטותו מן הדרך הטובה ולהחטיאו, או אפילו לפגוע בו פיזית, שורת הצדק מחייבת שה' לא יעזוב את הצדיק בידי הרשע, אלא יציל אותו ויוכיח את צדקתו לעיני הכל [מלבי"ם].