השגחה פרטית מאת ה׳ היא שקובעת את גורלם המנוגד של המבורכים והמקוללים [מאירי]. הפרשנים נחלקו בשאלה למי שייכות הברכות והקללות בפסוק, ומי הוא הגורם המברך. הגישה המרכזית קובעת כי המילה מְבֹרָכָיו מתייחסת לאנשים שזכו לברכת ה׳ [רש"י, רד"ק, אלשיך, אבן עזרא]. מבורכים אלו הם הצדיקים, הניחנים בעין טובה ומעניקים צדקה בנדיבות, ובתמורה ה׳ מברך אותם ומעשיר אותם בכבוד וברכוש. מנגד, גישה אחרת מפרשת כי מְבֹרָכָיו הם דווקא אלו שזכו לברכתו של האדם הצדיק. על פי פירוש זה, בזכות יושרו ומעשיו הטובים של הצדיק, מילותיו מקבלות תוקף מעשי מאת ה׳, כך שמי שהצדיק מברך נוחל הצלחה, ומי שהוא מקלל אובד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ההבטחה כי המבורכים יִירְשׁוּ אָרֶץ מהווה ביטוי ליציבות ולקביעות. עושרם והצלחתם יעמדו להם לאורך ימים ויועברו הלאה, ממש כשם שירושה עוברת בביטחון מאב לבן [רד"ק].
לעומתם ניצבים וּמְקֻלָּלָיו, שהם הרשעים המתאפיינים בצרות עין, בעושק ובסירוב מתמשך לשלם את חובותיהם [רד"ק, אלשיך]. עונשם הוא כי הם יִכָּרֵתוּ. משמעות הכריתה היא כפולה: עושרם והצלחתם יאבדו ללא כל קיום והמשכיות, והם עצמם ייעקרו לחלוטין הן מהעולם הזה והן מהעולם הבא [רד"ק].