הצלחתם של עושי הרע בעולם הזה אינה מעידה על רצון ה' או על יציבות מצבם, אלא היא אשליה זמנית המהווה הקדמה למפלתם. בניגוד לצדיקים שזוכים להגנה ולהשגחה גם בימי רעב וצרה, הרי שרְשָׁעִים יֹאבֵדוּ ויאבדו את נחלתם לחלוטין בעתות משבר [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם].
כדי להמחיש את אופייה המטעה של הצלחת הרשעים, הפסוק מדמה את אֹיְבֵי ה' ליְקַר כָּרִים. בביאור דימוי זה קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים:
הגישה הראשונה מפרשת את הדימוי מעולם הטבע והצומח. לפי גישה זו, המילה כרים משמעותה עמקים ומישורים רחבים. הרשעים נמשלים לאור הבוקר המאיר ומלבין את הבקעה אך מתפוגג במהירות [רש"י], או לתפארת עשב העמקים המוריק שסופו לקמול ולהיעלם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה, שהיא המרכזית בקרב רוב הפרשנים, מפרשת את המילה כרים ככבשים, ואת המילה יקר ככבוד, שומן או החלק המובחר. לפי קו מחשבה זה, השפע והטובה שיש לרשעים בעולם הזה דומים לכבוד ולמזון הרב שנותנים לכבשים כדי לפטם ולהשמין אותם. כבוד זה אינו לטובת הכבשים, אלא נועד לקרב ולהחיש את יום שחיטתם [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. בנוסף, הרשעים נמשלים לחלב הכבשים המובחר הניתך ונמס במהירות על גבי האש [רד"ק, מאירי, אבן עזרא].
סופם של הרשעים מוחלט, והם כָּל֖וּ בֶעָשָׁ֣ן כָּֽלוּ. הם נשרפים באש [אבן עזרא, מאירי] וכלים בעשן של גיהנום [מצודת דוד]. יש המדגישים כי דווקא אותו שפע וגאווה שאפיינו אותם הם אלו שמביאים לכיליונם. בדומה לכבש שמן מאוד הנצלה על האש, שבו השומן הרב נוטף על הגחלים ומעלה עשן סמיך המכלה את הבשר עוד בטרם תאחז בו אש הלהבה, כך הרשעים נאבדים על ידי ריבוי טובתם בעולם הזה, ורוב קניינם שהושג בגזל לא יעמוד להם לעזרה [אלשיך, מאירי].
הכפילות של המילה כָּלוּ בסוף הפסוק נועדה להדגיש את עוצמת הכיליון המוחלט [רד"ק]. כמו כן, יש המסבירים כי המילה הראשונה מתייחסת לכיליון הפיזי של השומן או העשב, והשנייה לכיליון הרשעים עצמם [אבן עזרא]. גישה נוספת רואה בכפילות זו רמז לכך שהרשעים כלים, חוזרים ונבראים, ושוב כלים פעם אחר פעם כעונש מתמשך [אלשיך]. מבחינה דקדוקית, המילה כלו הראשונה נהגית בהטעמה בסוף המילה (מלרע), והשנייה בהטעמה בתחילת המילה (מלעיל), לציון סיומו של הפסוק [רד"ק, אבן עזרא, מנחת שי].