ההליכה האנושית בעולם אינה מקרית, אלא שזורה בהשגחה עליונה המלווה כל תנועה וכל החלטה של האדם. עם זאת, המסע האישי והמשקל המוסרי של בחירת הדרך נותרים בידיו. הפרשנים מסכימים כי המילה מִצְעֲדֵי מתייחסת לתנועותיו, לפסיעותיו ולדרכיו של האדם, בעוד המילה כּוֹנָנוּ מבטאת הכנה, ביסוס והכוונה מלמעלה [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
ההתייחסות בפסוק אל האדם כאל גֶּבֶר אינה מקרית; מדובר במי שהוא גיבור ביראת ה' [רש"י], אדם המלא בדעת [אבן עזרא], או מי שמתגבר על טבעו ועל רצונותיו החומריים כדי לתת ממשאביו המעטים לאחרים [מאירי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את ההשגחה הפרטית המדוקדקת של ה' על האדם. השגחה זו מגיעה עד לפרטים הקטנים ביותר, שכן אדם אינו מקבל מכה קלה באצבעו בעולם הזה אלא אם כן הדבר נגזר עליו מלמעלה [תורה תמימה]. ה' מכוון ומיישר את צעדיו של האדם ההולך בדרך התורה, ומעניק לו הצלחה בכל מעשיו [רד"ק, מצודת דוד]. יחד עם זאת, הכוונה אלוהית זו אינה שוללת את הבחירה החופשית או מעידה על הכרח. כאשר האדם נוטה מעצמו אל המידות הטובות וההנהגה הראויה, אזי מעשיו רצויים לפני הבורא, וזהו פשר המילים וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ [רד"ק בשם אבן גבירול]. יתרה מכך, לעיתים די בכך שהאדם רק חפץ ורוצה ללכת בדרך טובה, כדי לזכות בסיוע אלוהי המגן עליו ומוציא את מחשבתו אל הפועל [חומת אנך].
מתוך הבנה זו של השגחה, הפרשנים מתמודדים עם המציאות שבה אנשים צדיקים חווים קשיים, עוני או נפילות. כאשר אדם הבוטח בה' נתקל במכשול או נופל, אין זו עזיבה אלוהית, אלא התערבות לטובתו. ה' קובע גם את היעד הסופי וגם את הצעדים בדרך אליו, ואם אדם מתעכב ואינו מצליח ללכת בדרך שתכנן, הדבר נועד להציל אותו מנזק חמור יותר שהמתין לו, ובסופו של דבר צדקתו תעמוד לזרעו אחריו [מלבי"ם].
באופן עמוק יותר, ההבדלים במצבי החיים של בני האדם נובעים מתיקון רוחני מותאם אישית. ה' משול לרופא מומחה המתאים תרופה שונה לכל חולה בהתאם לטבעו; אדם אחד מקבל עושר משום שתיקון נפשו טמון בנתינת צדקה וחסד, ואילו אדם אחר חווה עוני משום שנפשו זקוקה לתיקון דרך ענווה והכנעה. ה' מכונן את צעדי האדם ומעמיד אותו בתנאי החיים המדויקים עבורו, בין אם בעושר ובין אם בעוני, כדי שיוכל לתקן את מידותיו ודרכו תהיה רצויה לפניו [אלשיך].
לצד המשמעויות הרוחניות וההשגחתיות, ישנו גם רובד מעשי המתייחס לפסיעות הפיזיות עצמן. כאשר אדם טורח ומרבה פסיעות למען כבוד ה', למשל בהליכה לבית כנסת מרוחק למרות שישנו אחד קרוב יותר לביתו, מידת הרחמים מחשיבה ומעניקה שכר על כל פסיעה ופסיעה בפני עצמה. ה' מכונן ומייקר את הצעדים הללו, גם אם מטרתו המקורית של האדם הייתה רק להגיע ליעדו [חומת אנך].