העימות בין טוב לרע מגיע לעיתים לנקודת קצה, שבה אנשי רשע לא רק מצליחים בדרכם, אלא מפנים את עוינותם באופן פעיל וגלוי כלפי שומרי החוק והמוסר. מציאות זו מעוררת תהיות קשות, במיוחד כאשר ה' נראה כמחריש אל מול סבלם של הצדיקים העומדים מול רשעות גלויה [אלשיך].
השלב הראשון בפגיעת הרשע מתחיל בסתר. המילה זֹמֵם מבטאת תכנון ומחשבה. הפרשנים מסכימים כי פעולה זו מכוונת לעשיית רע, במטרה להזיק לצדיק ולאבדו, כאשר ה-[מלבי"ם] מדגיש שפועל זה מתאר תמיד מחשבה רעה שנועדה להרע לזולת.
לצד המזימה הנסתרת, קיימת גם תגובה גופנית וגלויה, שכן הרשע וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו, כלומר שוחק ומחכך את שיניו זו בזו [רש"י, מצודת ציון]. באשר למניע העומד מאחורי חריקת השיניים, מציגים הפרשנים מספר גישות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בביטוי של זעם וקצף עז, המשווה לרשע מראה פראי ומפחיד [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, פרשנים אחרים מזהים בחריקת השיניים מניעים פסיכולוגיים שונים. ה-[רד"ק] רואה בכך ביטוי של ציפייה אכזרית ותחושת ניצחון, וכאשר הרשע מזהה הזדמנות לממש את זממו, הוא חורק שיניים כמי שאומר לצדיק: "מצאתיך!". ה-[אבן עזרא] מוסיף כי הרשע מנצל רגעי חסרון ומשבר של הצדיק כדי לחרוק עליו שיניים במטרה להטיל עליו אימה ולהחלישו. מנגד, ה-[מאירי] מפרש את הפעולה לא כאיום פיזי, אלא כביטוי של לעג וזלזול כלפי אורח חייו החסידי והנהגתו המוסרית של הצדיק, מתוך רצון לראות אותו לוקה בצרות.
מציאות מאיימת זו דורשת מן הצדיק התמודדות כפולה. במישור המעשי, היא מהווה אזהרה שעליו לשנוא את הרשע ולהימנע מכל התערבות וחברה עמו [אבן עזרא]. במישור האמוני, גם כאשר הרשע חושב מחשבות רעות ומאיים, וה' נראה כמי שאינו עושה מאומה אלא שוחק לו, אין מקום לייאוש. שתיקה אלוהית זו אינה אלא המתנה ליום הדין, שכן ה' רואה ויודע שמזימותיו של הרשע ואמצעי החורבן שהוא מכין, הם אלו שיובילו בסופו של דבר למפלתו שלו [מלבי"ם].