דניאל, פרק ג׳, פסוק ב׳

תארו לעצמכם מלך חזק שרוצה שכל האנשים בממלכה הענקית שלו יקשיבו רק לו ולמשפחתו לתמיד. מלך בבל החליט לארגן אירוע ענק שלא היה כמותו, כדי לגרום לכולם להשתחוות לסמל אחד. לשם כך, המלך פוקד לְמִכְנַשׁ, כלומר לאסוף ולקבץ את כל השרים החשובים, וקורא להם לְמֵתֵא, שזה פשוט אומר לבוא אליו. אולי תשאלו את עצמכם למה הוא הזמין רק את השרים ולא את כל האנשים הפשוטים? קודם כל, הבקעה שבה עמד הפסל פשוט לא הייתה מספיק גדולה כדי להכיל כל כך הרבה אנשים. חוץ מזה, המלך השתמש בתכסיס חכם: לפי החוק, המנהיגים מייצגים את העם שלהם. אם השרים יכרעו ברך, זה ייחשב כאילו כל העמים כולם נכנעו והשתחוו. המלך גם היה ערמומי מאוד בדרך שבה הוא הזמין אותם. הוא קרא להם להגיע אל לַחֲנֻכַּת צַלְמָא, כלומר לטקס הפתיחה וההתחלה של השימוש בפסל. הוא לא אמר להם במפורש שהם צריכים להשתחוות, כי הוא פחד שהם ייבהלו ויברחו. כך השרים הגיעו לטקס התמים לכאורה, ומצאו את עצמם בתוך מלכודת. מי היו אותם שרים? הפסוק מונה שורה ארוכה של תפקידים חשובים. הגיעו האֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא שהם המושלים על אזורים גדולים מאוד, הסִגְנַיָּא והפַחֲוָתָא שהם שרי צבא ומושלים על אזורים קטנים יותר. באו גם האֲדַרְגָּזְרַיָּא, הגְדָבְרַיָּא, הדְּתָבְרַיָּא והתִּפְתָּיֵא, שהם יועצים, שופטים, מחוקקים ושוטרים. בסופו של דבר, הקריאה הייתה מופנית אל כֹּל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא, כלומר כל שליטי המדינות. המלך רצה להיות בטוח שכל אדם חשוב בממלכה ישתתף באירוע ויאשר את החוק החדש שהוא המציא.