תארו לעצמכם שמישהו נותן לכם תפקיד חשוב מאוד ומכבד אתכם, ופתאום אנשים באים אליו בסוד ומספרים לו שאתם דווקא פועלים נגדו. זה בדיוק מה שקורה כאן. הכשדים ניגשים אל המלך נבוכדנצר כדי להלשין על שריו היהודים, והם בוחרים את המילים שלהם בקפידה כדי להכעיס את המלך.
הם פותחים ואומרים אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן, כלומר, ישנם כאן אנשים יהודים, דִּי־מַנִּיתָ יָתְהוֹן, שאתה בעצמך מינית לתפקידים חשובים בניהול המדינה. המלשינים מנסים להראות שהיהודים הם כפויי טובה. הרי המלך נתן להם כבוד, מעמד ואפילו שמות בבליים כמו שדרך, מישך ועבד נגו, ובכל זאת הם בוחרים למרוד בו. הם ממשיכים ואומרים גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ לָא־שָׂמוּ עֲלָךְ מַלְכָּא טְעֵם, שזה אומר שהאנשים האלה פשוט מתעלמים ממך, לא שמים אליך לב ולא מקיימים את הגזירות שלך. הם מסבירים שהסירוב הזה לא קורה במקרה אלא נובע מהאמונה שלהם, ולכן לֵאלָהָךְ לָא פָלְחִין, הם אינם עובדים לאלוהים שלך, ובגלל זה לא משתחווים לצלם הזהב.
אולי יצא לכם לחשוב, למה המלשינים לא מזכירים את דניאל, הרי ברור שגם הוא לא השתחווה לפסל? התשובה היא שהם פשוט פחדו מתגובת המלך. נבוכדנצר התייחס לדניאל ממש כמו אל אלוהות, ולכן המלשינים הבינו שזה לא הגיוני לצפות מדניאל להשתחוות לפסל. כדי לא להרגיז את המלך, הם לא הזכירו את דניאל בכלל, ואפילו השתמשו בכוונה במילה גֻּבְרִין, שפירושה אנשים, כדי להדגיש שהשרים האחרים הם בני אדם רגילים שחייבים לציית לחוק.