השמעת מוזיקה חזקה ומרשימה שימשה באימפריה הבבלית כאות לפולחן של כניעה מוחלטת. צלילי הנגינה העזים נועדו להדהד למרחקים, להטיל אימה על ההמונים, ולסמן את הרגע שבו על כל העמים להשתחוות ולקבל את מרותו הנצחית של המלך. מאחורי מפגן הכוח הזה הסתתרה גם מזימה פוליטית ותיאולוגית שנועדה לשבור את רוחם של בני עם ישראל.
הציווי נפתח במועד הביצוע: בְּעִדָּנָא דִּי־תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא, כלומר בעת שתשמעו את קול הקרן או השופר [אבן עזרא, מצודת דוד]. לאחר מכן מפורטת שורה ארוכה של כלי נגינה: מַשְׁרוֹקִיתָא, קַתְרוֹס, שַׂבְּכָא, פְסַנְתֵּרִין, ו-סוּמְפֹּנְיָה. הפרשנים מסכימים כי אלו הם שמות של כלי זמר שהיו ידועים בלשון הכשדים, ובדומה לכלי הנגינה המוזכרים בתנ"ך, צורתם המדויקת אינה ידועה לנו בוודאות [אבן עזרא, מצודת ציון]. עם זאת, מתוך השמות והמסורות ניתן ללמוד על אופיים: מַשְׁרוֹקִיתָא היא כלי נשיפה שורק הדומה לחליל [רש"י, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ], קַתְרוֹס (אשר נכתב עם האות יו"ד אך נקרא בלעדיה [מנחת שי]), שַׂבְּכָא ו-פְסַנְתֵּרִין הם כלי מיתר שונים, כגון נבל משולש או כלי רב-מיתרים, שנהגו לנגן בהם יחד בהרכב [יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. סוּמְפֹּנְיָה מתוארת ככלי מורכב העשוי מצינורות רבים ומאחד בתוכו צלילים מגוונים [יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. לבסוף מוסיף הפסוק וְכֹל זְנֵי זְמָרָא, כלומר כל שאר מיני כלי הזמר [רש"י, מצודת דוד].
בחירת הכלים הספציפיים הללו לא הייתה מקרית. קולם היה חזק ורועם במיוחד, כך שהם גברו על כל רעש אחר ושימשו אות ברור גם לאנשים שעמדו הרחק משם [יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, נגינה בכלי זמר הייתה מנהג קבוע בטקסי המלכת מלכים, והשימוש בשבעה סוגים שונים של כלים נועד, על פי האמונה הבבלית, להמשיך שפע רוחני משבעת הכוכבים השולטים בעולם [מלבי"ם].
מיד עם הישמע האות, הציווי הוא: תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא - עליכם ליפול על פניכם ולהשתחוות. הפסוק כופל ומדגיש את פרטי הפסל כדי להבהיר את מטרתו של המלך: זהו צלם המזכיר את הפסל שראה בחלומו, הוא עשוי זהב כדי לרמז על גדולתה של מלכות בבל, והוא הוקם על ידי נבוכדנצר כדי לבסס את שלטונו כנצחי [מלבי"ם].
מעבר להפגנת השליטה הכללית, מטרתו המרכזית והנסתרת של נבוכדנצר כוונה נגד עם ישראל. הוא ידע שכל עוד בני ישראל נאמנים לה', הם זוכים להגנתו ושום אומה לא תוכל להם. לכן, הוא רקם מזימה להכשיל אותם בעוון עבודה זרה, מתוך מחשבה שהדבר יעורר את קנאת ה' ויגרום לו לנטוש אותם או לאפשר את השמדתם. נבוכדנצר ידע היטב שיהיו צדיקים בעם ישראל שיסרבו להשתחוות וימסרו את נפשם, אך הוא קיווה שהאיום המיידי בהשלכה לכבשן האש יטיל אימה ופחד משתק על שאר העם, וימנע מאותם מעטים להשפיע על ההמונים למרוד בגזרתו [אלשיך].