העימות בין השליט הבבלי הכל יכול לבין הגולים היהודים מגיע לנקודת הכרעה. נבוכדנצר דורש דין וחשבון ישיר משלושת האנשים שהפרו את הצו המלכותי, ומביע חוסר אמון לנוכח סירובם ליישר קו עם דת המדינה. על אף שסירובם לציית לצו המלך היה אמור להוביל להשלכתם המיידית אל כבשן האש, המלך מרים את קולו ובוחר לעצור ולחקור אותם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. השתהות זו נובעת מהיכרותו המוקדמת איתם ומחיבתו אליהם, מה שהוביל אותו להעניק להם הזדמנות נוספת [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, מרידתם נראתה לו כה זרה ובלתי הגיונית לאור כל ההטבות שהעניק להם בעבר, עד שסירב להאמין לדברי המלשינים והחליט לברר את האמת בעצמו פנים אל פנים [יוסף אבן יחיא].
בפנייתו אליהם משתמש המלך במילה הַצְדָּא, שהאות ה"א בראשה משמשת כה"א השאלה [רש"י, יוסף אבן יחיא], והיא מנוקדת בדגש באות דל"ת [מנחת שי]. הפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת משמעות המילה: הגישה הפשוטה ביותר היא שמדובר בשאלת בירור, כלומר, האם באמת נכונה השמועה עליכם? [אבן עזרא]. גישה מרכזית אחרת קושרת את המילה לענייני שממה וריקנות, בדומה לתרגום הארמי של המילים "תוהו ובוהו". לפי פירוש זה, המלך שואל בכעס האם גזירותיו נחשבות בעיניהם כדבר ריק, שומם וחסר משמעות [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. גישה שלישית רואה במילה ביטוי של תדהמה מוחלטת או זעזוע על חוצפתם [יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
תדהמתו של המלך מודגשת במיוחד כאשר הוא פונה אליהם בשמותיהם הבבליים, שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ. ישנה אירוניה עמוקה בכך ששמות אלו מייצגים את אלוהי נכר הארץ, ובכל זאת הם מסרבים לעבוד אותם [אלשיך].
ההאשמה כלפיהם מורכבת משני חלקים: לֵאלָהַי לָא אִיתֵיכוֹן פָּלְחִין, אינכם עובדים את אלוהיי, וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימֶת לָא סָגְדִין, ואינכם משתחווים לצלם הזהב שאני הקמותי [רש"י]. סירובם להשתחוות לצלם נתפס כפגיעה ישירה במעוזו ובסמכותו של המלך, שכן ייתכן שהצלם לא נועד לעבודה זרה של ממש, אלא רק כאמצעי להקים ולבסס את שלטונו המוחלט של נבוכדנצר [אלשיך].