תשובתם של חנניה מישאל ועזריה למלך בבל מגיעה לשיאה בהצהרת אמונה חדה ובלתי מתפשרת. מול איום המוות, הם מבהירים כי נאמנותם לה' היא מוחלטת ואינה תלויה בהצלה ניסית. הם בוחרים שלא להתחמק, אלא להתעמת ישירות עם גזרת המלך ועם מניעיו הנסתרים.
המילים וְהֵן לָא (ואם לא) ממשיכות את דבריהם מהפסוק הקודם: גם אם ה', שיש ביכולתו להושיע, יבחר שלא להציל את גופנו מכבשן האש, סירובנו נותר בעינו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
בהצהרתם יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא (ידוע יהיה לך המלך), הם מפגינים אומץ רב. הם יכלו לפטור את עצמם בתירוצים שונים, כגון טענה שלא שמעו את הקול או שהיו עסוקים בתפקידם הממשלתי, אך במקום זאת הם מודים בסירובם ומתריסים נגד המלך בלשון חד־משמעית [ביאור שטיינזלץ]. הפנייה בתואר "מלך" אינה מקרית; הם מכירים במלכותו ובסמכותו לגזור עליהם גזרות בכל ענייני השלטון הרגילים, אך מבהירים כי בכל הנוגע לעבודה זרה – אין לו כל שליטה עליהם [אלשיך].
כאשר הם מתייחסים וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ (ולצלם הזהב אשר הקימות), הם מדייקים בלשונם כדי לחשוף את כוונותיו של נבוכדנצר. המלך ניסה להקל על הצו והציג את הפסל רק כ"צלם אשר עשיתי", אך הם מדגישים את פעולת ההקמה. זאת משום שגם אם בתחילה הפסל נועד להיות רק סמל של המלך, פעולת ההקמה נעשתה לשם אלוהות ועבודה זרה [מלבי"ם]. בנוסף, בדבריהם הם חושפים את מזימתו השלטונית הנסתרת של המלך. נבוכדנצר ביקש להקים את "מלכות הזהב" שלו כשליטה נצחית על כלל האומות, ללא מתנגדים. בהזכרת הזהב וההקמה, חנניה, מישאל ועזריה מודיעים למלך כי הם מבינים היטב את תוכניתו השאפתנית לשעבד את העולם כולו תחתיו, ומצהירים כי לבם אינו עמו במזימה זו [אלשיך].
לבסוף, במילים לָא נִסְגֻּד (לא נשתחווה), הם משיבים לדרישתו הכפולה של המלך. נבוכדנצר דרש מהם קודם לכן גם ליפול וגם להשתחוות, והם עונים בתקיפות כי לא יעשו אפילו אחת מן הפעולות הללו [אלשיך].