מלך בבל מביט אל תוך כבשן האש הבוער ונדהם לגלות מראה בלתי אפשרי. במקום לראות את האנשים שהושלכו פנימה נשרפים למוות, הוא מבחין בהם כשהם מתהלכים בחופשיות בתוך הלהבות, ואליהם מצטרפת דמות פלאית נוספת.
הפרשנים מסבירים את מילותיו המשתאות של המלך. המילים שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא נוּרָא משמען שהאנשים הותרו מכבליהם ומקשריהם, והם צועדים בתוך הכבשן הבוער בנחת, ממש כשם שאנשים מתהלכים ברחוב. המלך ממשיך ומתאר כי וַחֲבָל לָא אִיתַי בְּהוֹן, כלומר אין בהם כל נזק, פגע או השחתה [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
תדהמתו של נבוכדנצר מתעצמת לנוכח הדמות הנוספת שמופיעה בכבשן. הוא מתאר את וְרֵוֵהּ דִּי רְבִיעָאָה, תוארו ומראהו של האדם הרביעי, ואומר כי הוא דָּמֵה לְבַר אֱלָהִין, כלומר דומה למלאך. הכינוי לְבַר אֱלָהִין מבטא את היותו של המלאך מעין בן בית בפמליית השכינה [מצודת ציון].
זהותו של אותו מלאך רביעי שופכת אור על גודל הנס. הפרשנים מציינים כי מדובר במלאך גבריאל. על פי המסורת, כאשר הושלכו האנשים לאש, ביקש מיכאל, שר המים, להצילם. אולם גבריאל טען כי גדולתו של ה' תתפרסם הרבה יותר אם דווקא הוא, הממונה על האש, יצילם מלהבות האש. ואכן, גבריאל נשלח למשימה, צינן את הכבשן מבפנים והותיר אותו בוער מבחוץ [חומת אנך, אלשיך].
נשאלת השאלה כיצד ידע נבוכדנצר לזהות בבירור שמדובר במלאך ה'. הפרשנים מסבירים כי המלך זיהה את גבריאל ממפגש קודם וגורלי. נבוכדנצר היה נוכח במחנהו של סנחריב מלך אשור בעת המצור על ירושלים, והיה בין הניצולים הבודדים מאותה מכה שבה שרף המלאך גבריאל את צבא אשור כולו. ההשגחה העליונה הותירה את נבוכדנצר בחיים באותו אירוע היסטורי בדיוק למען הרגע הזה, כדי שיזהה את המלאך בכבשן האש ויפרסם את הנס לעיני כל העמים [רש"י, אלשיך].
הבנה זו מעניקה רובד עמוק יותר לתדהמתו של המלך. נבוכדנצר הכיר את גבריאל כשר האש וככוח משחית ושורף. פליאתו הגדולה לא הייתה רק על עצם ההליכה באש, אלא על כך שהם עומדים לצד שר האש בכבודו ובעצמו, ועדיין וַחֲבָל לָא אִיתַי בְּהוֹן והם אינם ניזוקים כלל. הזיקה המיוחדת של גבריאל לאש היא גם הסיבה שנבוכדנצר כינה אותו לְבַר אֱלָהִין, שכן ה' מתואר בתורה כ"אש אוכלה", והמלאך הממונה על האש חולק עמו כביכול תכונה זו, בדומה לבן הדומה לאביו. לבסוף מדייק האלשיך מתוך המילים הָא אֲנָה חָזֵה שפירושן הרי אני רואה, כי המראה הפלאי של המלאך נגלה אך ורק לעיניו של נבוכדנצר, בעוד שאר הנוכחים סביבו לא זכו לראותו.