איגרת מלכותית רשמית זו נשלחה מאת נבוכדנצר לכל תושבי העולם, ומטרתה להכריז על גדולת ה' ולספר כיצד הושפלה גאוותו של המלך [יוסף אבן יחיא, אלשיך]. הפרשנים מסכימים כי הכתוב בנוי על פי התבנית המקובלת באותה תקופה לפתיחת איגרות: תחילה מופיע שם השולח, נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא, לאחריו פירוט הנמענים, ובסיום ברכת שלום [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
המלך פונה לְכָל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא (לכל העמים, האומות והלשונות) דִּי דָיְרִין בְּכָל אַרְעָא (אשר גרים בכל הארץ), שכן שלטונו הקיף את העולם כולו [מלבי"ם]. מבחינת מסורת הקריאה, המילה נכתבת "דארין" אך נקראת "דירין" [מנחת שי].
גישה ייחודית מסבירה את בחירתו של המלך לפנות דווקא אל המוני העם. בניגוד למנהג המלכים לשלוח איגרות רק אל השרים והמושלים שתחתיהם, נבוכדנצר פונה ישירות אל העם הפשוט. פנייה זו נובעת מהענווה שסיגל לעצמו לאחר שה' העניש אותו על גאוותו. כעת הוא מבקש להורות לכלל האנושות להתרחק ממידת הגאווה, ולכן הוא משווה את כולם – שרים ואזרחים פשוטים כאחד – ומדבר אליהם בגובה העיניים. בנוסף, הוא פונה אליהם בלשון נוכח, כאילו הוא מדבר אליהם פנים אל פנים ולא דרך סופרי המלך [אלשיך].
האיגרת נחתמת בברכה שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא, כלומר: שלומכם יתרבה ויתגדל [מצודת דוד, אבן עזרא]. המילה יִשְׂגֵּא משמעותה גדילה וריבוי, והיא נכתבת באות שׂ' שמאלית ולא באות ס' [מצודת ציון, מנחת שי].