לאחר שיצאו שדרך, מישך ועבד נגו ללא פגע מכבשן האש, המלך נבוכדנצר מגיב בתדהמה ובהכרה פומבית בגדולת ה'. המלך מבין כי בניגוד לעובדי האלילים, שהיו מוכנים בקלות להוסיף עוד אליל לאמונתם רק כדי לרצות את השלטון, השלושה הפגינו נאמנות מוחלטת לאלוהיהם וסיכנו את חייהם [ביאור שטיינזלץ].
המלך פותח בקריאה בקול רם, כאשר המילה עָנֵה מתפרשת כצעקה [רש"י]. הפרשנים מסבירים כי נבוכדנצר מיהר להכריז זאת כדי להקדים את הכשדים, שמא יטענו כי האלילים הבבליים שעל שמם נקראו השלושה הם אלו שהצילו אותם. לכן, הוא מדגיש ומברך דווקא את אלוהיהם של השלושה [אלשיך].
נבוכדנצר מכיר בכך שההצלה לא נבעה מכישוף או מתופעת טבע שקיררה את האש, אלא מנס על טבעי מובהק של ה' [מלבי"ם], אשר שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ, כלומר שלח את מלאכו. מלאך זה הוא למעשה הדמות הרביעית הפלאית שנראתה קודם לכן מתהלכת בתוך האש [אבן עזרא].
ההכרה המלכותית מעלה על נס את מידת הביטחון וההקרבה. המילים דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי משמעותן "אשר בטחו בו" [רש"י]. השגחתו של ה' חלה עליהם והצילה אותם בזכות ביטחונם המוחלט בו בלבד [מלבי"ם, אלשיך]. מתוך אמונה זו, וּמִלַּת מַלְכָּא שַׁנִּיו, הם שינו וביטלו את גזירת המלך ולא קיימו אותה [רש"י, מצודת דוד]. יתרה מכך, בעומדם מול הציווי לעבוד עבודה זרה, הם אף התייחסו לנבוכדנצר כהדיוט ולא כמלך [אלשיך].
שיא מסירות הנפש מתבטא במילים וִיהַבוּ גֶשְׁמְהוֹן, כלומר, הם מסרו את גופם לאש [רש"י]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהם מסרו את עצמם לשריפה בלב שלם, גם על דעת כך שה' לא יציל אותם כלל [מלבי"ם, חומת אנך]. מבחינה רעיונית, הם היו מוכנים לוותר על גופם הפיזי מתוך הבנה עמוקה שהגוף הוא זמני וטפל, ואילו הנפש היא העיקר והיא זו שתזכה לחיי נצח בעולם הבא [אלשיך].
בסוף דבריו, נבוכדנצר מציין את סירובם המוחלט לעבוד אלילים, דִּי לָא יִפְלְחוּן וְלָא יִסְגְּדוּן לְכָל אֱלָהּ לָהֵן לֵאלָהֲהוֹן, למעט לאלוהיהם [רש"י]. הם סירבו לא רק לעבוד את הפסל, אלא אפילו רק להשתחוות לו [מלבי"ם]. נבוכדנצר, למרות שמרד בו, משבח אותם על כך. הוא מבין שהמרד שלהם לא נבע משנאה אישית כלפיו או מזלזול ספציפי באלוהיו, אלא מעיקרון אמוני טהור וכללי שאין שום אלוהים מלבד ה' [אלשיך].