לאחר שהיה עד לנס ההצלה מכבשן האש, מלך בבל משנה את עמדתו מן הקצה אל הקצה ומוציא צו אימפריאלי גורף המכיר בכוחו העליון של אלוהי ישראל. על אף אופיו ההפכפך, המלך מתגלה כמי שמסוגל להכיר באמת המוחלטת כשהוא פוגש בה, ואינו בוש להודות בה בפומבי [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מנוסח כהכרזה משפטית חמורה: וּמִנִּי שִׂים טְעֵם, כלומר, ממני יוצאת גזירה ומוחקק חוק [רש"י, מצודת דוד]. החוק קובע כי כל אדם מכל אומה שיאמר שָׁלוּ – מילה הכתובה "שלה" אך נקראת "שלו" [מנחת שי], ומשמעותה אמירת שגגה, משגה או כל דבר גנאי [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון] – על אלוהיהם של שדרך, מישך ועבד נגו, ייענש באכזריות. עונשו יהיה כפול: בגופו – הַדָּמִין יִתְעֲבֵד, הוא ינותח וייחתך לאיברים, וברכושו – וּבַיְתֵהּ נְוָלִי יִשְׁתַּוֵּה, ביתו ייהרס ויושם לאשפה ולמחראה [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
ההצדקה לעונש החמור מופיעה בסוף הפסוק: כָּל־קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי אֱלָהּ אָחֳרָן דִּי־יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה, מפני שאין אל אחר שיכול להציל הצלה גדולה כזו בעולם [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא]. בעולם האלילי של אותה תקופה, לא היה נהוג להעניש אדם שדיבר סרה באל מסוים, שכן התפיסה הייתה שכל אל שולט על תחום נפרד ומוגבל. אולם כאן, נבוכדנצר מכיר בכך שה' גדול מכל האלוהים כולם [מלבי"ם].
עם זאת, ניכרת בהכרזת המלך גם פוליטיקה זהירה ותחכום שלטוני. נבוכדנצר נמנע מלצוות על עמיו להאמין בה' באופן פעיל, אלא רק אוסר עליהם לדבר נגדו. יתרה מכך, הניסוח "להצלה כִּדְנָה" (הצלה כזאת) משאיר פתח מחושב למחשבה האלילית: המלך מודה שאין אל שיכול להציל ברמה כה מוחלטת, אך אינו שולל לחלוטין את כוחם של אלילים אחרים לבצע הצלה מועטה. ניסוח זה נועד למנוע זעם ותסיסה בקרב שריו ועמו, כדי שלא ייראה כמי שכופר לחלוטין באמונתו שלו ונוטש את אלוהיו [אלשיך].