שליט האימפריה הבבלית מבקש לקבע את שלטונו לנצח וקורא תיגר על נבואות שמימיות באמצעות הקמת מונומנט אדיר ממדים. המלך עֲבַד צְלֵם דִּי־דְהַב, כלומר עשה פסל או צורה עשויה זהב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], שמידותיו היו עצומות: רוּמֵהּ - גובהו, היה שישים אמה (כ-30 מטרים), ופְּתָיֵהּ - רוחבו, היה שש אמות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
פרופורציות אלו אינן טבעיות לדמות אדם [ביאור שטיינזלץ]. הפער העצום בין הגובה לרוחב הצר העלה את השאלה כיצד הפסל לא קרס. ואכן, ישנה מסורת לפיה הפסל נפל שוב ושוב, עד שהמלך ציווה להביא את כל הזהב שנבזז מירושלים ולצקת אותו כבסיס כבד על רגלי הפסל כדי לייצבו [רש"י]. מעבר לעניין הפיזי, למידות הפסל ישנה משמעות סמלית: המספר שש רומז לשש קצוות תבל, ומבטא את רצונו של המלך להשפיע ולשלוט בכל כיוון. העובדה שהגובה נמדד בעשרות (שישים) מסמלת את התנשאותו מעל כולם ואת שאיפתו להגיע לקצה גבול העוצמה האנושית [יוסף אבן יחיא, אלשיך].
הפרשנים מסכימים כי הקמת הפסל לא הייתה רק מפגן של גאווה [רש"י], אלא תגובה ישירה לחלום שחלם המלך ולפתרונו של דניאל. בחלום נאמר לנבוכדנצר שמלכותו, שנמשלה לראש של זהב, תוחלף בעתיד על ידי מלכויות נחותות יותר של כסף, נחושת וברזל, ולבסוף תקום מלכות ה' לנצח. כדי לבטל את הגזרה השמימית הזו, יצר המלך פסל שכולו זהב. בכך ביקש להצהיר שמלכות הזהב שלו לא תתחלף לעולם, תוך שימוש בכשפים ובכוחות טומאה כדי לשעבד מבחינה רוחנית את כל אומות העולם שישתחוו לו [מלבי"ם, אלשיך].
מול הגישה הרואה במעשה ניסיון לשלוט על כלל האומות, גישה נוספת מתמקדת ספציפית בעם ישראל: מאחר שהמלך הבין מפתרון החלום שעם ישראל עתיד לרשת את המלכות הנצחית, הוא הקים את הפסל במטרה מכוונת להכשיל את היהודים בחטא של עבודה זרה, ובכך לגרום להם לאבד את זכותם למלכות זו [מצודת דוד, חומת אנך].
הפסל הוצב בְּבִקְעַת דּוּרָא בִּמְדִינַת בָּבֶל, שהייתה בקעה רחבת ידיים או מחוז מוכר בבבל [אבן עזרא, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. אולם, בחירת המיקום לא הייתה מקרית. מדובר באותה בקעה בדיוק שבה התקבץ דור הפלגה כדי לבנות את מגדל בבל. בוני המגדל ביקשו אף הם למרוד בה' ולהקים לעצמם שלטון נצחי באמצעות כוחות טומאה. נבוכדנצר בחר במקום זה, הספוג באנרגיות של מרידה, כדי להמשיך את דרכם. עם זאת, ציון המקום "בבל" מדגיש את עיוורונו של המלך, שכן באותו מקום ממש בלל ה' את שפתם של המורדים הראשונים והכשיל את מזימתם, רמז לכך שגם תוכניתו של נבוכדנצר עתידה להיכשל [מלבי"ם, אלשיך].