ההמון הרב שצפה בהוצאה להורג נותר המום מול מראה בלתי נתפס. האש העצומה והיוקדת, שגציה הרגו את החיילים שעמדו בקרבתה, לא הותירה ולו שריטה קלה על הנידונים למוות שיצאו מתוכה [ביאור שטיינזלץ].
התאספות הקהל מתוארת במילים: וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא, כלומר השרים, הפחות ויועציו הקרובים של המלך התקבצו יחד [אבן עזרא, מצודת דוד]. בולט בהיעדרו חלק מהסגל המלכותי שהוזכר באסיפה הקודמת. היעדרות זו מוסברת בכך שאותם שרים היו גיבורי החיל שנהרגו מלהבות האש בעת שהשליכו את חנניה וחבריו לכבשן [רש"י], או משום שהיו כוהני אלילים עובדי אש, שברחו בבושת פנים כאשר נוכחו לדעת שאלוהיהם חסר כוח [מלבי"ם].
כאשר הקהל בוחן את הניצולים, מפורטים ארבעה שלבים שונים בהצלתם. הפרשנים מסכימים כי פירוט זה אינו כפילות לשונית, אלא תיאור מדורג שנועד להפריך כל ניסיון של הצופים לתלות את ההצלה בסיבות טבעיות, מדעיות או בכשפים [מלבי"ם, אלשיך].
תחילה ראו דִּי לָא שְׁלֵט נוּרָא בְּגֶשְׁמְהוֹן - האש לא פגעה בגופם כלל. למראה זאת, ניסו השרים לטעון כי האנשים מרחו את גופם בדם סלמנדרה, חיות פלא הנחשבות כחסינות לאש.
אך אז הבחינו כי וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ - שערם אפילו לא נשרף קלות. גילוי זה החליש את טענת חומר הסיכה, שכן חומר כה נדיר ויקר לא היה מבוזבז על שיער ראש שעתיד להיגזז [אלשיך], אף שהיו שניסו לטעון כי השיער יונק את ההגנה מהגוף המשוח [מלבי"ם].
השלב השלישי סתם את הגולל על תאוריית המריחה: וְסַרְבָּלֵיהוֹן לָא שְׁנוֹ - סרבליהם, שהם הבגדים והמעילים העליונים, לא נשתנו כלל ממראם, וציון הבגד העליון מוכיח שקל וחומר שהבגדים התחתונים לא נפגעו [אבן עזרא, יוסף אבן יחיא]. בגדים אינם יונקים חומר סיכה מהגוף, וגם אם היו מורחים אותם, הדבר היה ניכר לעין. בשלב זה נותרה למפקפקים רק טענה אחת: אולי לבשו בגדים העשויים מאבן מיוחדת חסינת אש, או שהשתמשו במעשה כשפים [מלבי"ם, אלשיך].
הפרט החותם ריסק גם את ההשערות הללו: וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן - אפילו ריח של אש לא עבר ודבק בהם. גם בגד חסין אש היה סופג את ריח העשן הכבד מהכבשן [מלבי"ם], ואין בכוחם של כשפים למנוע מריח רע לדבוק באדם [אלשיך]. היעדר הריח הותיר את השרים המומים, ונאלצים להכיר בכך שמדובר בנס אלוהי מוחלט ועל־טבעי שנעשה על ידי ה׳.