זעמו של נבוכדנצר מגיע לנקודת אל-חזור ומתורגם לפעולה פיזית ומאיימת נגד חנניה, מישאל ועזריה. המלך אינו מסתפק בהוראת הוצאה להורג פשוטה, אלא מגייס לשם כך את הכוחות המיוחדים והחזקים ביותר שלו, מתוך מטרה להכניע ולשבור את רוחם של הנידונים.
הפרשנים מסכימים כי הצירוף וּלְגֻבְרִין גִּבָּרֵי־חַיִל דִּי בְחַיְלֵהּ מתייחס לאנשים החזקים ביותר, גיבורי הכוח ואנשי החיל המובחרים הנמצאים בצבאו של המלך. המלך מצווה עליהם לְכַפָּתָה את שדרך, מישך ועבד נגו, כלומר לקשור ולאסור אותם היטב בידיהם וברגליהם [אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מטרת הכפיתה היא לְמִרְמֵא לְאַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא – להשליך אותם אל תוך כבשן האש הבוערת [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא].
מעבר להסבר הפשטני של פעולת הקשירה, הפרשנים עומדים על השאלה מדוע נדרשו דווקא גיבורי החיל למשימה זו, ומדוע בחר המלך לעכב את ההשלכה לאש על ידי כפיתה מוקדמת. גישה אחת מסבירה כי המלך ראה את שלושת הצעירים עומדים מולו בנחישות, מתחזקים בדעתם ועונים לו קשות ללא מורא. בשל כך, הוא ראה בהם עצמם מעין "גיבורים", ולכן הבין שעליו להשתמש בגיבורים החזקים ביותר שבצבאו כדי להתגבר עליהם ולאסור אותם [רש"י].
מנגד, גישה נוספת מעמיקה במניעיו הפסיכולוגיים של המלך ומסבירה כי כל התהליך נועד לשמש כלוחמה פסיכולוגית. נבוכדנצר בחר להשתמש בגיבורי חיל מאיימים ופקד עליהם לכפות את הצעירים תחילה, במקום להוציאם להורג בו במקום, כדי לעורר בהם בהלה ואימה עמוקה. המלך קיווה שהמראה המבעית של הגיבורים, ההכנות המוגזמות של הקשירה, והשהיית הרגע שבו יושלכו לאש, ירככו את לבבם. מטרתו הייתה שברגע האחרון, מתוך פחד וציפייה למוות, הם יישברו, יחזרו בהם מסירובם ויסכימו לעבוד את עבודתו ולהשתחוות לצלם [אלשיך].