המלשינים הכשדים מתייצבים מול המלך נבוכדנצר ומזכירים לו את תוקף הצו המלכותי והמוחלט שקבע בעניין צלם הזהב.
הפרשנים מסבירים את פתיחת דבריהם: המילה אנת או אנתה (הנכתבת עם אות ה' יתרה [מנחת שי]) פירושה "אתה" [מצודת דוד]. הביטוי שמת טעם משמעו שגזרת גזרה, חוק ודת [רש"י, יוסף אבן יחיא]. אין מדובר בפקודה של מה בכך, אלא בדבר מהותי שיש בו ממש, המייצג את טעמו ודעתו של המלך שהודעו ברבים [מצודת ציון, אבן עזרא].
תוכן הגזרה הוא שכל אדם אשר ישמע את קול כלי הנגינה השונים, הקרן, המשרוקית, הקתרוס, הסבכא, הפסנתרים, הוסיפניה (אשר נקראת "סופניה" [מנחת שי] ומשמעה סומפוניה [ביאור שטיינזלץ]) וכל שאר מיני הזמר, מחויב ליפול על פניו ולהשתחוות לצלם הזהב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מי שיסרב להשתחוות, עונשו הקבוע בחוק הוא השלכה לכבשן האש [יוסף אבן יחיא].
מאחורי החזרה המדויקת של המלשינים על רשימת כלי הנגינה מסתתרת מזימה מחושבת. הרשעים מבקשים לפגוע באצילי בני ישראל וחוששים שהמלך יחפש דרך לפטור אותם מעונש המוות. הם דואגים שהיהודים יטענו כי הצו חייב השתחוויה רק בהישמע כל כלי השיר יחד, ואילו בפועל כלי ה"סומפוניה" כלל לא היה נוכח באותו אירוע. כדי למנוע מהיהודים להשתמש בפרצה זו ולהינצל, המלשינים מדגישים בפני המלך כי הוא עצמו כלל את הסומפוניה בגזרתו, ובכך הם מבקשים ללכוד אותם ברשתם ולאבדם ללא מוצא [אלשיך].