השלכתם של חנניה, מישאל ועזריה אל כבשן האש מהווה את רגע השיא בהתמודדותם מול גזרת המלך. הכתוב מציין כי וְגֻבְרַיָּא (והאנשים) הללו נפלו אל תוך האש כשהם מְכַפְּתִין, כלומר קשורים ואסורים [רש"י, מצודת דוד].
השימוש בפועל המעיד על כך שהם "נפלו", ולא הושלכו ישירות, שופך אור על השתלשלות האירועים בשפת הכבשן. מאחר שהחיילים הבבליים שהיו אמורים להשליך אותם נשרפו למוות מלהט האש שפרצה החוצה, הם לא יכלו להשלים את משימתם. כתוצאה מכך, שלושת האנשים נותרו תחילה על פתח הכבשן, ומכיוון שהיו כפותים ולא יכלו לרדת או לזוז בעצמם, הם נדחפו ונפלו פנימה אל תוך האש היוקדת [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
עצם היותם קשורים מודגש בפסוק כדי להעצים את הנס שיתגלה מיד לאחר מכן. תחילה, מתברר כי הקשרים היו כה חזקים, עד שהם לא נפתחו ולא נקרעו למרות עוצמת ההשלכה והנפילה מטה [יוסף אבן יחיא]. מעבר לכך, ציון עובדה זו מונע מראש כל ניסיון של הצופה לגמד את הנס העתידי. המלך נבוכדנצר עתיד להידהם בקרוב כשיתבונן בכבשן ויראה את השלושה מתהלכים חופשיים בתוך האש, לאחר שהלהבות שרפו את כבליהם אך לא פגעו בהם כלל. כדי שלא יעלה על הדעת לטעון שהחיילים קשרו אותם ברפיון מתוך חיפזון ופחד, או שאולי אחד מהם הצליח להשתחרר במקרה ולהתיר את חבריו, הכתוב מקדים ומדגיש כי שלושתם כאחד נפלו אל תוך האש כשהם קשורים היטב [אלשיך].
הערה דקדוקית נוגעת למילה תְּלָתֵּהוֹן (שלושתם), בה האות תיו השנייה מנוקדת בדגש חזק, כאילו יש לפניה תנועת פתח, תופעה המוכרת במסורות הדקדוק העתיקות של המסורה [מנחת שי].