הפנייה אל המלך נבוכדנצר נעשית במעמד דרמטי, תוך הקפדה על כללי הטקס המקובלים לפני הצגת האשמה חמורה. המילים עֲנוֹ וְאָמְרִין (ענו ואמרו) אינן מתארות דיבור שגרתי, אלא הרמת קול וצעקה, שכן כל שימוש בלשון "ענייה" במקרא מצביע על דיבור בקול רם [רש"י, מצודת דוד].
בפנייתם, הם פותחים בהכרזה מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי (המלך, לעולם חיה!). קריאה זו, המקבילה לאמירה "יחי המלך", הייתה נהוגה בארצות שונות ובשפות רבות [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי מדובר בדרך ארץ ובנימוס בסיסי: כל אדם הניגש לדבר עם המלך פותח תחילה את דבריו בברכה ובתפילה לאריכות ימיו [אבן עזרא, מצודת דוד].
מאחורי פנייה טקסית וקולנית זו עומדת כוונת האשמה ברורה. הפונים מכינים את הקרקע כדי להזכיר למלך את הפקודה הגורפת שקבע, לפיה כל אדם שישמע את קול כלי הזמר מחויב להשתחוות, ומי שיסרב יושלך לכבשן האש. הם מדגישים בדבריהם כי הצו המלכותי ניתן באופן מוחלט, ללא כל הבחנה בין דת לדת, ועל בסיס זה הם מבקשים לבסס את טענתם [מלבי"ם].