תגובתו של מלך בבל לסירובם של שלושת המנהיגים היהודיים להשתחוות לצלם, מתבטאת בהתפרצות זעם חסרת מעצורים ובפקודה חריגה באכזריותה. המילה בֵּאדַיִן משמעה "אז", ולאחר ששמע את סירובם, נבוכדנצר הִתְמְלִי חֱמָא – התמלא בכעס עצום, עד כדי כך שוּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּי – קלסתר פניו התעוות והשתנה לחלוטין מרוב זעם [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. המילה נכתבת בפסוק "אשתנו" אך נקראת "אשתני" [מנחת שי]. מתוך כעסו הוא מרים את קולו ומצווה לְמֵזֵא לְאַתּוּנָא, כלומר להצית, להבעיר ולהוסיף אש לכבשן [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא]. עוצמת הבעירה שדרש הייתה חַד־שִׁבְעָה עַל דִּי חֲזֵה לְמֵזְיֵהּ – להסיק את הכבשן פי שבעה מהשיעור הרגיל והראוי שהיו רגילים לחמם אותו [רש"י, מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על כך שזעמו של המלך הופנה באופן אישי וממוקד כלפי שדרך, מישך ועבד נגו. הסיבה לכך אינה רק עצם המרדת פיו, אלא מעמדם הרם. מטרתו המרכזית של נבוכדנצר בהקמת הצלם הייתה להכניע את כלל ישראל תחת שלטונו. ברגע שהבין כי שלושת המנהיגים החשובים הללו מסרבים להשתחוות, הוא חשש שעמידתם האיתנה תעניק השראה לשאר העם ותסכל את תוכניתו, ולכן קצפו יצא עליהם באופן ספציפי [אלשיך].
ההוראה לחמם את הכבשן פי שבעה מעוררת תמיהה בקרב הפרשנים, שהרי אש חזקה יותר תמית את הנידונים באופן מיידי ותחסוך מהם ייסורים מתמשכים [מלבי"ם, אלשיך]. גישה אחת מסבירה את ההוראה ממניעים מעשיים ופסיכולוגיים: המלך רצה להבטיח אש גדולה מספיק שתשרוף שלושה אנשים בו זמנית ולאלתר [יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ], וכן השתמש בהוראה המוגזמת הזו כאיום שנועד להטיל עליהם אימה ברגע האחרון לפני ההשלכה לאש [אלשיך].
מנגד, מוצגת גישה תיאולוגית עמוקה למניעיו של המלך. בתפיסת עולמו האלילית של נבוכדנצר, כוחם של האלים הוא מוגבל וניתן להכנעה על ידי כוחות טבע אדירים. המלך חשש שמא ה' אכן יכול להציל את עבדיו מאש רגילה, ולכן ציווה להעצים את כוח הטבע פי שבעה, מתוך אמונה שאש כה עוצמתית תצליח לגבור אפילו על כוחו של ה' ולא תאפשר לו להצילם [מלבי"ם].