היענותם המוחלטת של עמי האימפריה לצו המלכותי מגיעה לשיאה ברגע דרמטי אחד, שבו צלילי המוזיקה הופכים לאות כניעה המוני. המוני בני אדם, בני אומות ושפות שונות, מבטלים את זהותם הייחודית ומשתחווים כאיש אחד לפסל הזהב.
המילים כׇּל־קֳבֵ֣ל דְּנָ֡ה מתפרשות על ידי רוב הפרשנים כ"לנוכח זה", כלומר כתוצאה ישירה מהכרוז ומאזהרת המלך. מנגד, יש המבארים מילים אלו במשמעות של "בהשלמת כל זה" [אבן עזרא]. המונח בֵּהּ־זִמְנָ֡א מציין את הרגע שבו נשמע קול הזמר, ששימש כסימן מוסכם שעליו כל העמים סָגְדִין, כלומר משתחווים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, האות ה"א במילה דַּהֲבָ֔א מנוקדת בחטף פתח [מנחת שי].
קריאה מדוקדקת ברשימת כלי הנגינה המופיעה כאן חושפת פרט מפתיע: כלי הנגינה "סומפוניא", שהוזכר קודם לכן בפקודת המלך, נעדר מרשימה זו. היעדרות זו אינה מקרית וזוכה לשני כיווני פרשנות מרכזיים.
הגישה הראשונה רואה בכך מהלך טקטי ומחושב של נבוכדנצר, שנועד להעמיד במבחן את היהודים. המלך שיער כי הם יסרבו להשתחוות, ולכן החסיר במכוון כלי נגינה אחד. כך, אם ימרו את פיו, הם לא יתחייבו מיד בעונש מוות, שכן פקודת המלך המקורית לא בוצעה במלואה. תכסיס זה העניק למלך פתחון פה ופטור חוקי זמני, כדי שיוכל לפנות אליהם שוב, לנסות לשכנעם בדרכי נועם, ולאיים עליהם שאם לא ישתחוו בפעם הבאה – כאשר יושמעו כל הכלים יחד עם הסומפוניא – הם יושלכו אל כבשן האש [מצודת דוד, אלשיך].
הגישה השנייה מסבירה את חסרון הסומפוניא מתוך הבדל גיאוגרפי ומעמדי. לפי גישה זו, הסומפוניא היה כלי נגינה מלכותי ויקר שנמצא אך ורק בבקעת דורא, היכן שהתאספו שרי העמים. שאר העמים לא נכחו בבקעה, אלא שהו בעריהם, ושם ניגנו רק בשאר הכלים הרגילים המופיעים בפסוק. הבדל זה מסביר גם מדוע נכתב בֵּהּ־זִמְנָ֡א (באותו זמן או יום) ולא "בה שעתא" (באותו רגע מדויק). בעוד שהשרים השתחוו מיד ברגע ששמעו את המוזיקה בבקעה, ההמונים בעריהם השתחוו במהלך אותו היום כששמעו את הכלים המקומיים שלהם, מתוך הסכמה והזדהות עם פעולת נציגיהם [מלבי"ם].