חשבתם פעם איך אפשר לגרום להמון אנשים שונים, שמדברים בשפות שונות לגמרי, לעשות את אותו הדבר בדיוק באותה השנייה? זה בדיוק מה שקרה כאן. המלך נבוכדנצר נתן פקודה, וכל העמים ויתרו על המנהגים המיוחדים שלהם והתנהגו כמו איש אחד. המילים כׇּל־קֳבֵ֣ל דְּנָ֡ה מסבירות שכל זה קרה ממש לנוכח האזהרה החמורה של המלך וכתוצאה ממנה. ברגע שנשמעה המנגינה, זמן שנקרא בֵּהּ־זִמְנָ֡א, זה היה הסימן המוסכם לכולם. מיד כל האנשים היו סָגְדִין, כלומר משתחווים יחד לפסל הזהב.
אבל אם נקרא בעיון את רשימת כלי הנגינה שמנגנים עכשיו, נגלה משהו מפתיע. כלי נגינה מיוחד בשם סומפוניא, שהמלך דרש לנגן בו קודם לכן, פתאום חסר. המלך עשה כאן תכסיס חכם. הוא שיער שהיהודים לא יסכימו להשתחוות לפסל, ולכן החסיר בכוונה כלי נגינה אחד. כך, הפקודה המקורית שלו עדיין לא קוימה עד הסוף, והוא לא היה חייב להעניש אותם מיד. המלך רצה לתת להם פסק זמן ועוד הזדמנות, כדי שיוכל לפנות אליהם שוב בדרכי נועם ולנסות לשכנע אותם להסכים, לפני שיפעיל נגדם עונש חמור.