מעמד ההוצאה להורג של שדרך, מישך ועבד נגו מקבל תפנית מפתיעה, כאשר האש העוצמתית שנועדה לכלות את הנידונים למוות פוגעת דווקא במוציאים להורג. שילוב של לחץ שלטוני, חום קיצוני והשגחה עליונה חרץ את גורלם של שומרי המלך.
הפרשנים מסבירים את השתלשלות האירועים דרך ביאור מילות הפסוק. המילים כׇּל־קֳבֵל דְּנָה משמעותן "בעבור זאת" או "לעומת זאת", והן מקשרות בין זעמו של המלך לתוצאה הקטלנית. ציוויו של המלך מתואר כמילה מַחְצְפָה, כלומר החלטה עזה, נמרצת ודחופה, אשר הובילה לכך שהכבשן היה אֵזֵה יַתִּירָה – מוסק במידה מרובה וקיצונית.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מסבירה את מותם של השומרים כתוצאה של גורמים טבעיים ופסיכולוגיים. בשל הדחיפות והבהלה ששידר המלך, אותם אנשים גיבורים שקשרו את הנידונים פעלו בפזיזות ובמהירות, תוך שהם מאבדים את הזהירות הבסיסית הנדרשת בקרבת אש. אילו לא היו פועלים בחיפזון כה רב, או אילו הכבשן לא היה חם כל כך, הם לא היו נפגעים. אך הצירוף של חוסר הזהירות מצידם ועוצמת האש הוביל לאסון [מלבי"ם, מצודת דוד]. בדרך כלל כבשן פולט בעיקר עשן, אך בשל ההסקה הקיצונית פרצו החוצה ניצוצות אש רבים [ביאור שטיינזלץ], ואותו שְׁבִיבָא דִי נוּרָא – ניצוץ או להבת אש – שרף והמית אותם [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון].
לצד ההסבר הטבעי, יש המדגישים כי מותם של השומרים לא היה תאונה אלא עונש מכוון בהשגחת ה' [יוסף אבן יחיא]. מתברר כי השומרים הגדילו לעשות ופעלו מעבר לנדרש מהם. אף על פי שהמלך ציווה להסיק את הכבשן, הוא טרם נתן את הפקודה הסופית להשליך את האנשים לתוכו. השומרים, מתוך רשעות וחשש שמא כעסו של המלך יירגע והוא יחזור בו, מיהרו לבצע את גזר הדין על דעת עצמם מבלי להמתין להוראה מפורשת. פזיזות אכזרית זו היא שהפכה אותם לבני מוות הראויים להיענש באש ה' [אלשיך].
תיאור הפעולה במילה הַסִּקוּ (העלו) שופך אור על האופן שבו התרחש האירוע בפועל. מבנה הכבשן היה כזה שפתחו העיקרי היה ממוקם למעלה. השומרים הספיקו רק להעלות את שדרך, מישך ועבד נגו אל שפת הכבשן, אך בטרם הספיקו לדחוף אותם פנימה, יצאו הניצוצות והרגו את השומרים. כתוצאה מכך, שלושת הנידונים, שהיו כפותים ולא יכלו לייצב את עצמם, נפלו אל תוכו מעצמם [אלשיך, אבן עזרא].