תגובתו של נבוכדנצר לסירובם של היהודים להשתחוות לצלם מורכבת מזעם עז, אך מלווה בצעד משפטי חריג של זימון הנאשמים לבירור אישי. המילה בֵּאדַיִן פירושה "אז", והביטוי בִּרְגַז וַחֲמָא מתורגם כ"בכעס וחמה" [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתוך זעמו, המלך אֲמַר לְהַיְתָיָה, כלומר ציווה להביא לפניו את שדרך, מישך ועבד נגו, הלא הם חנניה, מישאל ועזריה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפועל לְהַיְתָיָה הוא פועל יוצא שמשמעותו לגרום לאחרים לבוא, ומכאן שבסוף הפסוק המילה הֵיתָיוּ מתארת כיצד האנשים הללו אכן הובאו לפני המלך [רש"י, אבן עזרא].
עצם הזימון של השלושה מעורר קושי, שכן הפקודה המקורית קבעה בפירוש שכל מי שלא ישתחווה לצלם יושלך מיד אל כבשן האש. מדוע המלך לא הורה להוציאם להורג בו במקום, אלא עיכב את העונש והביאם למשפט מולו? הסיבה לכך היא שנבוכדנצר הבין מדברי המלשינים שההימנעות של השלושה לא נבעה ממרד פוליטי, אלא מאמונתם הדתית בה' האוסרת עליהם באופן מוחלט עבודה זרה. מכיוון שהמלך העניק חופש דת כללי ולא התכוון מראש לאלץ עמים לעבור על חוקי אמונתם, הם לא נחשבו כמי שחייבים מיתה על סמך הפקודה הראשונית. הזימון האישי אל המלך נועד אפוא להציב בפניהם פקודה ישירה וחדשה לעבור על דתם; המלך ביקש לברר עמם את הדברים ולתת להם הזדמנות נוספת, ורק אם יסרבו כעת להוראה הישירה, יחול עליהם עונש המוות [מלבי"ם].