ברגע של הכרעה גורלית, מציב נבוכדנצר אולטימטום אחרון בפני חנניה, מישאל ועזריה. הוא מעניק להם הזדמנות נוספת ואחרונה להיכנע לדרישתו, רגע לפני השלכתם אל המוות, ומסיים בקריאת תיגר יהירה כלפי מעלה.
המלך פותח במילים כְּעַן הֵן אִיתֵיכוֹן עֲתִידִין, כלומר: עתה, אם יש בכם נכונות ואתם מוכנים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או לחלופין, הרי אתם עתידים בעל כורחכם לקבל זאת עליכם [רש"י]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמלך מציע להם דף חלק: אם ישתחוו כעת עם הישמע קול כלי הנגינה, לא יאונה להם כל רע על סירובם הראשון [מצודת דוד]. ייתכן שהמלך מנסה להעניק להם מוצא של כבוד כדי להימנע מהריגתם, מתוך כבודו של דניאל [אבן עזרא].
כדי לשכנע אותם, נבוכדנצר נוקט בתכסיס פסיכולוגי ומעדן את דרישותיו. בניגוד לפעמים קודמות שבהן דיבר על הצלם אשר "הקים", הפעם הוא אומר לְצַלְמָא דִי עַבְדֵת (לצלם אשר עשיתי). בכך הוא מנסה לטשטש את הממד האלילי של הפסל, ומציג אותו כאנדרטה שלטונית המסמלת את מלכותו בלבד. הוא מקווה שבאופן זה יוכלו הצעירים להשתחוות מתוך מתן כבוד למלך, פעולה שאינה נחשבת לעבודה זרה [מלבי"ם, אלשיך]. הקלה נוספת בדבריו משתקפת בכך שבתחילה הוא דורש תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן (תיפלו ותשתחוו), אך באזהרתו הוא מסתפק במועט ואומר וְהֵן לָא תִסְגְּדוּן (ואם לא תשתחוו), כרומז שאפילו קידה קלה תספק אותו [אלשיך].
מבחינת נוסח הכתוב, יש לשים לב כי המילה קיתרס נכתבת עם אות יו"ד יתרה אך נקראת 'קתרוס', והמילה יָקִדְתָּא נכתבת ללא יו"ד לאחר הקו"ף [מנחת שי].
אם יסרבו, מזהיר המלך, הם יושלכו לְגוֹא – אל תוך [רש"י, ביאור שטיינזלץ] כבשן האש. כאן מטיח נבוכדנצר את שאלתו המתריסה: וּמַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי (ומיהו האל שיציל אתכם מידי).
הפרשנים מציעים שני כיוונים מרתקים להבנת עזות המצח שבשאלה זו:
מצד אחד, מאחר שהמלך הציג את ההשתחוויה ככבוד מלכים בלבד ולא כעבודה זרה, הוא טוען שאין להם חובה הלכתית למסור את נפשם על כך. ממילא, הוא לועג להם, ה' לא יעשה נס ולא יציל את מי שמכניס עצמו לסכנת מוות ללא הצדקה [מלבי"ם].
מצד שני, יש כאן התרסה פילוסופית מחושבת. נבוכדנצר מציב בפניהם שני איומים: האש, וידיו שלו. בעוד שהאש היא כוח טבעי חסר בחירה שה' יכול לשנות את טבעו, האדם הוא בעל בחירה חופשית. המלך מתפאר בכך שגם אם ה' יחולל נס ויציל אותם מן האש, ה' אינו נוהג להפקיע את הבחירה החופשית של בני האדם, ולכן לא ימנע מהמלך להוציאם להורג. משום כך הוא מדגיש ושואל מיהו האל שיוכל להציל אתכם "מן ידי" – מפני בחירתי החופשית כאדם להרע לכם [אלשיך].