לאחר ההצלה הנסית של האנשים אשר קידשו את שם ה', תגובת המלך מגיעה לשיאה בהענקת מעמד של כבוד ושלטון. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה בֵּאדַיִן היא אז, והמילה הַצְלַח נגזרת משורש הצלחה, כלומר המלך היטיב עמם, הגדיל אותם והעניק להם ממשל רב בכל המדינה.
הטבת מצבם של שדרך, מישך ועבד נגו הגיעה בעקבות הנס שהתרחש להם בזכות מסירותם לעשות את רצון ה' [יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהמרו את פי המלך, לא רק שהוא נמנע מלהעביר אותם מגדולתם הקודמת, אלא שהוא נשא אותם למעמד גבוה ונישא אף יותר משהיה להם קודם לכן [מלבי"ם].
בהתנהגות זו של המלך טמון רובד נוסף של כנות. ניתן היה לחשוב כי המלך חש מושפל מכך שהעזו פנים נגדו לעיני כול, וכי תשבחותיו לאלוהי ישראל ולשלושת האנשים נאמרו מן השפה ולחוץ בעוד בלבו הוא נוטר להם טינה. כדי לשלול מחשבה זו, הפסוק מדגיש כי הדבר קרה בֵּאדַיִן – מיד וללא כל דיחוי. העובדה שהמלך רומם אותם לתפקידי הנהגה במדינת בבל באותו רגע שבו לכאורה הלבינו את פניו, מוכיחה כי פיו ולבו היו שווים. הוא הכיר באמת בגדולת ה' ובלבם השלם של משרתיו, שכן אף שליט לא היה מרחיק לכת ומעניק שלטון כה רב רק כדי לחפות על כעס נסתר [אלשיך].