האיום המרחף מעל מי שיסרב להשתחוות לצלם מנוסח כציווי מוחלט וחסר פשרות. הפרשנים מסכימים כי משמעות ההכרזה היא שכל אדם שלא ייפול ארצה וישתחווה לפסל, יושלך לְגוֹא־אַתּוּן, כלומר לתוך כבשן של אש בוערת ויוקדת.
בדרישת המלך קיימת כפילות, שכן הוא תובע שתי פעולות נפרדות של כניעה: יִפֵּל וְיִסְגֻּד (ייפול וישתחווה). כפילות זו עומדת במוקד המאבק סביב אכיפת הצו אל מול היהודים. המלשינים הכשדיים, שמטרתם לשפוך את דמם של הצדיקים, מנצלים את לשון החוק כדי להדגיש את חומרת המרד. הם מבהירים למלך כי סירובם של היהודים אינו נובע מהתחכמות או מניסיון למצוא פרצה בחוק, כגון טענה שלא שמעו את כל כלי הנגינה ולכן פטורים מלבצע את שתי הפעולות יחד. נהפוך הוא, הם מסרבים במוצהר ובאופן גורף אפילו לפעולה אחת בסיסית של השתחוויה לצלם. עם זאת, למרות האיום החד משמעי בעונש המוות, המלך עצמו אינו חפץ בהכרח בהוצאתם להורג. מטרתו האמיתית באיום של כבשן האש היא לשבור את רוחם, להטיל עליהם אימה ולכפות עליהם להיכנע ולעשות את רצונו, בתקווה שיוכל למצוא דרך להשאירם בחיים [אלשיך].