ברגע השיא של כינוס האימפריה, ניצבים מנהיגי העולם כולו מול צלם הזהב הענק. מעמד זה אינו רק טקס חנוכה, אלא מפגן כוח שנועד לבסס את שלטונו המוחלט והנצחי של נבוכדנצר. המלך נמנע מלהכריז על האירוע מראש ברחובות העיר, מחשש שאנשים חכמים יבינו שמדובר במלכודת ויתחמקו מהגעה; תחת זאת, הוא זימן את כלל המנהיגים והשרים, וכעת הוא כופה עליהם הכנעה פומבית שמשמעותה קבלת עול מלכותו ללא עוררין [אלשיך].
בשלב זה נשמעת ההכרזה: וְכָרוֹזָא קָרֵא בְחָיִל. הפרשנים מסכימים כי מדובר בשליח המלך המשמיע את דברו בקול גדול, בעוצמה רבה, כדי להעביר את המסר המלכותי להמונים [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא].
הכרוז פונה אל הנוכחים במילים לְכוֹן אָמְרִין – לכם אנו מצווים ומזרזים. פנייה זו מעוררת שאלה, שכן בפועל נכחו במקום שרי המדינות ולא ההמונים עצמם. על כך מוסבר כי השרים משמשים כמורשים העומדים במקום העם, ולכן ההכרזה מופנית אליהם כאילו כלל האוכלוסייה נוכחת. גישה נוספת מציעה כי המילים מופנות אל השרים מפי העמים עצמם; כלומר, העמים הם אלו שדורשים מהשרים שלהם להשתחוות לצלם בשמם, כך שההשתחוויה נעשית מכוח שליחות כללית של כלל בני האדם [מלבי"ם].
ההכרזה מפרטת שלושה סוגי קבוצות שאליהן מופנית הפקודה: עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא (העמים, האומות והלשונות). המפרשים נחלקו כיצד להבחין בין שלוש הקבוצות הללו, ומציגים שלוש דרכי סיווג עיקריות:
הגישה הראשונה ממיינת את הקבוצות על בסיס דתי ואמוני. לפי קו חשיבה זה, עַמְמַיָּא הם אומות שיש להם אלוה ודת, אֻמַּיָּא הם עמים חסרי אלוה ותורה, ואילו וְלִשָּׁנַיָּא הם קבוצות הנבדלות זו מזו רק בשפתן, בין אם יש להן דת ובין אם לאו [אבן עזרא, מצודת ציון].
הגישה השנייה מסווגת את הקבוצות על בסיס פוליטי ותרבותי. עַמְמַיָּא הם קבוצות המוגדרות על פי טריטוריה או נתונות תחת מושל מיוחד, אֻמַּיָּא הם קבוצות אתניות המופרדות בדתן או במוצאן, ולִשָּׁנַיָּא הם קבוצות המאוחדות סביב שפה או ניב משותף. בהתאמה לכך, השרים שנכחו בטקס ייצגו את המדינות מצד הממשל, את הדתות באמצעות כוהניהם, ואת קבוצות השפה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השלישית מתמקדת בגודל האוכלוסייה. עַמְמַיָּא הם הגויים הגדולים והמרובים באוכלוסין, אֻמַּיָּא הם עמים קטנים יותר, ואילו וְלִשָּׁנַיָּא הם קבוצות מיעוט זעירות, שכלל אינן ניכרות כעם בפני עצמן וייחודן היחיד הוא שפתן השונה. הכרוז מדגיש כי פקודת המלך חלה על כולם ללא יוצא מן הכלל, מהאומה הגדולה ביותר ועד למיעוט הקטן והנידח ביותר [יוסף אבן יחיא].