שדרך, מישך ועבד נגו ניצבים מול השליט החזק בעולם, אך תשובתם אליו חדה, חסרת פחד, ומגדירה את הגבול הברור שבין סמכות בשר ודם לבין נאמנות מוחלטת לה'. דבריהם הקצרים מפרקים את יומרתו של המלך לשלוט באמונתם.
הפסוק פותח בפנייה כפולה וטעונה: לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר. הפרשנים עומדים על הסתירה לכאורה שבצירוף התואר "מלך" יחד עם שמו הפרטי, וחלוקת טעמי המקרא בפסוק – המפרידה בין המילים ויוצרת אתנחתא ביניהן – מחזקת ניגוד זה [מנחת שי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפנייה נועדה לשרטט גבול ברור לסמכותו השלטונית. ככל שמדובר בחובות אזרחיות, גביית מסים ושליטה פיזית, הם מכירים בו כ"מלך"; אך ברגע שהוא דורש מהם לכפור בה' או מזלזל בכבוד שמים, הוא מאבד את מעמדו הרם הופך ל"נבוכדנצר" בלבד – אדם פשוט, הדיוט, ואף אדם שפל ובזוי [רש"י, אלשיך, חומת אנך]. הוא אומנם מושל על גופם ועל אדמתם, אך אין לו כל סמכות ושליטה על נשמתם ודתם [מלבי"ם], ולכן מול גבורת ה' תפארתו המלכותית אינה נחשבת לכלום [אלשיך].
בהמשך מצהירים השלושה: לָא־חַשְׁחִין אֲנַחְנָא. משמעות המילה חַשְׁחִין היא חוששים או צריכים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הם מכריזים כי אין להם כל טעם להסס, להרהר או להתייעץ כיצד להשיב עַל־דְּנָה פִּתְגָם (על הדבר הזה, אשר בחלק מהספרים נכתב באות א' – דנא [מנחת שי]). מתוך ביטחונם המוחלט, התשובה שגורה בפיהם ואין בכוונתם להשתמש במילות פיוס, ריצוי או טענות הגיוניות כדי להצדיק את עצמם בפני המלך [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
חוסר הצורך להשיב נובע גם מכך שגורלם מסור בידי ה', אשר בכוחו להצילם לא רק מכבשן האש, אלא אף מידו של המלך עצמו ולמנוע ממנו להשליכם לאש – הצלה הנחשבת מורכבת יותר שכן היא דורשת התערבות בבחירתו החופשית של האדם [אבן עזרא, מלבי"ם].
זווית ייחודית נוספת מציעה כי מבחינה מעשית, דברי המלך כלל לא דרשו מענה מילולי אלא ציות פיזי של השתחוויה לצלם. באומרם שאינם חוששים להשיב, הם מצהירים שאינם מפחדים להפר את חוקי הנימוס המלכותיים ולענות במקום שבו לא נתבקשו, רק כדי להבהיר שסירובם הוא מוחלט וסופי, בין אם ה' יציל אותם ובין אם לאו [יוסף אבן יחיא].