האיום המלכותי נועד להפגין את נחישותו של נבוכדנצר לכפות את סמכותו, והוא מתבטא בהרתעת ההמונים באמצעות עונש מוות חמור ומיידי לכל מי שימרה את פיו (ביאור שטיינזלץ). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בביאור פשט האיום: וּמַן־דִּי־לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד, כלומר מי שלא ייפול על פניו וישתחווה לצלם, בַּהּ־שַׁעֲתָא, מיד ובאותה העת, יִתְרְמֵא, יושלך אל האש, בדומה לשימוש בשורש זה בביטוי המקראי "רמה בים" (אבן עזרא). העונש יתבצע בתוך אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא, שהוא כבשן אש בוערת. רש"י מבאר כי מדובר בגומה עמוקה המשמשת בדרך כלל לשריפת אבנים לצורך הכנת סיד.
מעבר לעצם ההרתעה, לעונש השריפה ישנה מטרה כפולה. מלבד הענישה על עצם המרת פי המלך, המטרה היא לבער ולהעלים את המורד כליל מן העולם, כך שיהיה כלא היה. שריפה מוחלטת זו נועדה להבטיח שמרידתו לא תותיר כל רושם רוחני שיפגע בחזונו של נבוכדנצר לכונן מלכות נצחית (מלבי"ם).
אופן הצגת האיום חושף את ערמומיותו של המלך. הצו המלכותי נוסח בקפידה וכלל רשימה מפורטת של כלי נגינה, כך שמשתמע כי רק שמיעת כל הכלים כולם מחייבת השתחוויה, ואם יחסר אפילו כלי אחד לא יחול עונש המוות. אולם, בשעת המעשה פעל נבוכדנצר בערמה והחסיר את קולו של אחד הכלים. הוא ידע היטב כי המון העמים, מתוך פחד ואימה מן הכבשן, לא ישימו לב לחיסרון זה וימהרו לכרוע ולהשתחוות לצלם הזהב בכל מקרה (אלשיך).