המעמד המלכותי בבבל מגיע לשיאו כאשר כל צמרת השלטון מתכנסת אל מול הפסל העצום שהקים נבוכדנצר. המילה בֵּאדַיִן משמעה "אז", והיא מציינת את הרגע שבו התאספו כל השרים והפקידים [מצודת דוד, אבן עזרא]. הפסוק מונה שורה ארוכה של בעלי תפקידים באימפריה הבבלית שהגיעו למעמד: אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא, סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא הם האחשדרפנים, הסגנים והפחות; אֲדַרְגָּזְרַיָּא הם היועצים; גְדָבְרַיָּא הם הגזברים; דְּתָבְרַיָּא הם השופטים; ותִּפְתָּיֵא הם ראשי השוטרים [ביאור שטיינזלץ].
באשר למטרת ההתכנסות ולמידת המודעות של הבאים, קיימת הבחנה מעניינת בין הפרשנים. גישה אחת מסבירה כי השרים הוזמנו במפורש לחנוכת הצלם, והגיעו בידיעה ברורה שהם עתידים לקבל על עצמם את שלטון הזהב של נבוכדנצר לעולם. צעד זה נועד להראות שכל מעשיהם נעשים בהסכמת העמים שהם מייצגים ובשליחותם [מלבי"ם]. מנגד, ישנה דעה כי השרים התייצבו בהמוניהם מבלי שנעדר איש, רק משום שצייתו לצו המלך לאסוף אותם. לפי תפיסה זו, הם כלל לא ידעו מה בדיוק נדרש מהם, וסברו שכל מטרת הגעתם היא רק לעמוד ולהתייצב מול הפסל [אלשיך].
עמידתם של השרים מתוארת במילה הכתובה במסורת כ־וקאמין אך נקראת כ־וְקָיְמִין [מנחת שי]. הדרישה מהם לעמוד דווקא לָקֳבֵל צַלְמָא, כלומר ישירות מולו [מצודת דוד], נועדה לשרת מטרה ברורה. הרי המלך יכול היה פשוט לצוות על כל אדם ברחבי האימפריה להשתחוות לפסל מרחוק, כל אחד בעירו שלו. אולם, רצונו של נבוכדנצר היה שההכנעה תיעשה בנוכחות פיזית ממשית אל מול הפסל. מכיוון שלא ניתן היה להעמיד את כל המוני העמים באותו מקום, הוא כינס את מנהיגיהם ושריהם כדי שישמשו כשליחים ונציגים, ובכך יעניקו תוקף של הסכמה גורפת מצד כלל העמים [מלבי"ם].