ברגע של מתח פוליטי ודתי, ניגשים הכשדים אל המלך נבוכדנצר כדי להלשין על שריו היהודים. הם מנסחים את האשמתם בקפידה, ומציגים את סירובם של השרים להשתחוות לצלם לא רק כעבירה דתית, אלא ככפיות טובה בוטה וכמרד פוליטי נגד סמכות המלך.
ההלשנה נפתחת במילים אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן, כלומר ישנם אנשים ממוצא יהודי, משבט יהודה [רש"י, אבן עזרא]. המלשינים מדגישים את כפיות הטובה של אותם אנשים באמרם דִּי־מַנִּיתָ יָתְהוֹן, אשר אתה הפקדת ומינית אותם על מלאכת ניהול המדינה. למרות שזכו לכבוד, לשררה ולמעמד גבוה בזכות המלך, הם בוחרים למרוד בו בזדון [יוסף אבן יחיא]. יתרה מכך, המלך אף שינה את שמם לשמות של אלילים בבליים – שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ – אך הם משיבים לו רעה תחת טובה [אלשיך]. אף על פי שדניאל הוא שיזם את מינויים לתפקידים בכירים אלו, המלך הוא שאישר זאת, ולכן המרד מופנה ישירות כלפיו [ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שטענתם העיקרית של המלשינים מתבטאת במילים גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ לָא־שָׂמוּ עֲלָךְ מַלְכָּא טְעֵם, כלומר האנשים האלה מתעלמים ממך לחלוטין, אינם שמים אליך לב, ולא נותנים דעתם לקיים את גזירותיך. הם מבהירים כי הסירוב אינו מקרי, אלא נובע מדתם שמונעת מהם לקיים את חוקי הממלכה, ולכן לֵאלָהָךְ לָא פָלְחִין, לאלוהיך אינם עובדים, ומשום כך גם לצלם הזהב אינם משתחווים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
שאלה מרכזית שעולה מתוך דברי המלשינים היא מדוע הם אינם מזכירים את דניאל, שהרי ברור שגם הוא לא השתחווה לצלם. הפרשנים מציגים שלוש גישות עיקריות לפתרון תעלומה זו:
הגישה הראשונה והנפוצה תולה זאת בפחדם של המלשינים מתגובת המלך. מכיוון שנבוכדנצר התייחס לדניאל כאל אלוהות ואף הקריב לפניו קטורת, המלשינים הבינו שאין זה הגיוני שדניאל ישתחווה לפסל. כדי לא להכעיס את המלך, הם נמנעו מלהזכיר את דניאל, ואף השתמשו במכוון במילה גֻּבְרִין (אנשים) כדי להדגיש שחנניה, מישאל ועזריה הם בני אדם רגילים שחייבים בציות, בשונה מדניאל שנתפס כאל [אבן עזרא, מצודת דוד, אלשיך].
גישה שנייה, שלטונית יותר, מסבירה כי דניאל כלל לא היה נתון תחת פקודת ההשתחוויה. הגזירה חלה רק על שרי המדינות והפקידים שייצגו את מחוזותיהם. דניאל שימש כיועץ אישי למלך בחצר המלכות ולא כשר ממונה על אזור מסוים, ולכן לא נדרש להיות נוכח בטקס [מלבי"ם].
גישה שלישית מתארת היעדרות מכוונת המבוססת על השגחה פרטית והסכמה משולשת. ה' רצה שדניאל יעזוב את המקום כדי שהצלתם של השלושה לא תיוחס לזכותו של דניאל. דניאל עצמו רצה לעזוב כדי שלא יישרף באש כפי שראוי לאלילים שקריים, ואילו נבוכדנצר רצה להרחיקו כדי שמושא פולחנו לא ייפגע באש [חומת אנך].