יצא לכם פעם לראות אדם מאוד גאה וחזק שמודה פתאום שהוא טעה? מלך בבל החזק, נבוכדנאצר, היה בטוח שהוא שולט בעולם. בעבר הוא חשב שהטבע מנהל את הכל ואפילו דרש מכולם להשתחוות לפסל זהב שהוא בנה. אבל אחרי שהוא עובר תקופה קשה ומבין שרק ה' מנהל את העולם, הוא מחליט לעשות מעשה אמיץ. הוא מניח בצד את הגאווה שלו ומכריז מול כולם על הגדולה של ה'.
המלך אומר ששְׁפַר קָדַמַי לְהַחֲוָיָה, כלומר, נאה וטוב בעיניו לפרסם ולספר לכולם על הנסים שקרו לו. הוא מספר על אָתַיָּא, שהם הסימנים שה' שולח בתוך הטבע, כמו החלומות המיוחדים שהיו למלך והתגשמו. הוא גם מספר על וְתִמְהַיָּא, שהם מופתים ונסים פלאיים שמשנים לגמרי את חוקי הטבע, כמו העובדה שהמלך איבד את דעתו ונאלץ לחיות בחוץ, ואז ה' ריפא אותו והחזיר אותו לכס המלכות. כל זה מוכיח שרק ה' הוא אֱלָהָא עִלָּאָה, האל העליון ששולט בכל הכוחות כולם.
אולי תשאלו את עצמכם למה שמלך כל כך גאה יספר לכולם סיפור שמראה את החולשה שלו? התשובה היא שהוא רוצה לתקן את מה שעשה. בעבר הוא פגע בכבוד של ה' מול כל העמים, ולכן עכשיו הוא מוכן לוותר על הכבוד האישי שלו כדי לקדש את שם ה'.
בנוסף, המלך משתמש במילה עִמִּי כדי להראות ענווה. הוא מדגיש שהנסים האלה קרו "עמו", כלומר איתו באופן אישי. הוא מבין שהוא לא עשה את הנסים, אלא הוא רק כלי שה' בחר כדי להראות דרכו את כוחו. המלך גם יודע שאי אפשר באמת לספר את כל השבחים של ה' כי הכוח שלו הוא אינסופי, ולכן הוא נזהר ובוחר לספר רק על הנסים הפרטיים שה' עשה איתו, כי לספר על נסים אישיים זה דבר שטוב ונכון לעשות.