במהלך חווייתו הנבואית של דניאל, מתרחש מעבר מראיית מראות חזותיים לשמיעת שיח בין ישויות שמימיות. הדיון נסוב סביב גורל המקדש, הפסקת עבודת הקורבנות ומשך הזמן שבו תשלוט הרעה בעולם.
הפסוק פותח במילים אֶחָד קָדוֹשׁ, כאשר הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במלאך. שמיעת קולו של המלאך מציינת את המעבר מחזון שדניאל ראה בעיניו, אל נבואה שהוא שומע באוזניו [מלבי"ם]. לעומת זאת, קיימת דעה ייחודית ולפיה הדובר כאן אינו מלאך חיצוני, אלא נפשו האלוהית של דניאל עצמו, אשר מתוך כמיהה ופליאה גדולה זועקת ושואלת מתי יבוא הקץ לרעה [יוסף אבן יחיא].
השאלה מופנית לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר, שהוא המלאך המשפיע את הנבואה וגוזר את הגזירות [רש"י, מצודת דוד, יוסף אבן יחיא]. הפרשנים מסכימים כי המילה לַפַּלְמוֹנִי היא מילה מורכבת שנועדה לתאר הוויה נסתרת. היא משלבת את המילים "פלוני" ו"אלמוני", או "פלא" ו"אלם", ומבטאת את העובדה ששמו של המלאך היה מכוסה ונעלם מדניאל, ולכן הוא מתואר כדמות פלאית ששמה אינו מדובר [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא].
תוכן השאלה הוא עַד מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שֹׁמֵם. כלומר, עד מתי תימשך המציאות הקשה שבה קורבן התמיד מסולק מעבודת המקדש, ותחתיו מוצב פשע. לגבי המילה שֹׁמֵם, רוב הפרשנים מסבירים כי משמעותה אילם ומשותק, והיא רומזת לעבודה זרה ולאליל של אבן דוממת שיוצב במקום הקורבן [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. פירוש נוסף מציע כי הכוונה היא לפשע שגורם לחורבן ושיממון [שטיינזלץ]. מבחינה היסטורית, השאלה מתייחסת לפרק הזמן שיחלוף מאז שקורבן התמיד יחזור למקומו בימי החשמונאים, ועד שיוחלף שוב באותו פשע שומם [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בתיאור החורבן: תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס. המילה תֵּת משמעותה שיינתנו הדברים למרמס [אבן עזרא]. הפרשנים מציינים כי האות וי"ו במילה וְקֹדֶשׁ היא תוספת לשונית הנהוגה במקרא ואינה משנה את המשמעות [רש"י, מצודת ציון]. הקֹדֶשׁ שיינתן למרמס הוא מכון בית המקדש. באשר למילה וְצָבָא, ישנה חלוקה בין הפרשנים: חלקם מסבירים כי הכוונה היא לצבא השמיים שיופל ויירמס [רש"י, שטיינזלץ], בעוד אחרים מפרשים כי מדובר בעם ישראל, צבא ה', שיינתן למרמס תחת רגלי האויבים [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא].