בסיום ההתגלות שחווה דניאל, מועבר אליו מסר כפול של ודאות מוחלטת מחד והסתרה מכוונת מאידך.
תחילה מובהר כי וּמַרְאֵה הָעֶרֶב וְהַבֹּקֶר אֲשֶׁר נֶאֱמַר, כלומר החזון שנמסר לדניאל בחלומו העליון על אודות קץ הזמנים, אֱמֶת הוּא ועתיד להתקיים במלואו [רש"י, מצודת דוד]. המלבי"ם מוסיף רובד סמלי ומסביר כי המילה ערב מסמלת את חשכת הגלות, ואילו הבקר מסמל את הגאולה שתבוא בעקבותיה. למרות הוודאות שבדבר, מהות התאריכים והזמנים נותרה מעורפלת. בעוד שביאור שטיינזלץ מציין כי הדברים אמת גם אם התאריכים אינם ברורים לדניאל עצמו, יוסף אבן יחיא מרחיב וקובע כי סוד הקץ נמסר לה' לבדו. לדבריו, דניאל לא ידע מעולם את אמיתות הנמשל, וכל הניסיונות של פרשנים לאורך הדורות לחשב את הקץ משולים לצפצוף הציפור, שכן ה' מונע את גילוי הקץ, ממש כפי שמנע מיעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו לפני מותו.
לאור זאת, מצטווה דניאל: וְאַתָּה סְתֹם הֶחָזוֹן. הפרשנים מסכימים כי משמעות הציווי היא להעלים את החזון, לסגור אותו בלב ולא לפרש או לגלות לאחרים אפילו את המעט שהובן [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אבן יחיא מוסיף כי על דניאל להימנע אפילו מלבקש ולחקור אחר הבנת הקץ.
הסיבה להסתרה זו טמונה בסוף הפסוק: כִּי לְיָמִים רַבִּים. החזון אינו עתיד להתממש בקרוב, אלא מיועד לתקופה רחוקה מאוד של מאות ואלפי שנים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המלבי"ם מציג טעם פסיכולוגי ואמוני עמוק להסתרה זו, ומסביר כי אילו היו בני ישראל שומעים ומבינים עד כמה ארוכה תהיה הגלות ותקופת ההמתנה, הם היו נופלים לייאוש עמוק ונכשלים באמונתם. לכן, למען שלמות אמונתם של ישראל, נגזר על פרטי החזון להישאר חתומים וסתומים.