דניאל, פרק ח׳, פסוק כ״ז

לאחר החוויה הנבואית המטלטלת, מתאר דניאל את ההשפעה הפיזית והנפשית העמוקה של החזון עליו, את חזרתו לשגרת תפקידו, ואת המסתורין שאפף את הנבואה.

הפסוק פותח בתיאור מצבו הקשה של דניאל: נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי. הפרשנים מסבירים כי מילים אלו מבטאות שבר, חולשה וייסורים גופניים [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מחלה זו נבעה מתוך חרדה, בהלה וצער עמוק על הפורענויות העתידיות שנגלו לו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. גישה ייחודית מציעה כי השבר הגופני נגרם כתוצאה מכך שבעת החזון גבר שכלו של דניאל על החומר הגופני שלו והתיש אותו [יוסף אבן יחיא].

למרות המשבר, דניאל מתאושש: וָאָקוּם וָאֶעֱשֶׂה אֶת־מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ. הוא קם מחוליו ושב למלא את תפקידו הממשלתי תחת שלטון בלשאצר, תפקיד אליו מונה עוד בימי נבוכדנצר [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש מי שמקשר את העיסוק במלאכת המלך לאירוע ספציפי באותה שנה, בו נקרא דניאל לפתור לבלשאצר את הכתובת המסתורית על הקיר [מלבי"ם].

עם זאת, החוויה לא הרפתה ממנו: וָאֶשְׁתּוֹמֵם עַל־הַמַּרְאֶה. דניאל נותר המום, מבוהל ומשתומם לנוכח החזון [רש"י, מצודת דוד]. ההשתוממות נבעה מהחלק בחזון שעסק במועד קץ הימים ונותר סתום ללא פירוש המלאך [יוסף אבן יחיא], או לחלופין, מכך שראה כיצד החזון מתחיל להתגשם באופן מיידי אל מול עיניו עם עליית האימפריה הפרסית [מלבי"ם].

בסיום הפסוק מופיעות המילים וְאֵין מֵבִין, שעליהן נחלקו הפרשנים לשלושה כיוונים מרכזיים:
הגישה הראשונה מתמקדת בהסתרת רגשותיו של דניאל. לפי פירוש זה, איש משרי המלך לא הבין ולא הבחין בסערת הנפש של דניאל, משום שהוא התאמץ והתחזק להסתיר את תדהמתו כלפי חוץ [רש"י, מצודת דוד].
הגישה השנייה רואה בכך עדות לייחודיותו של דניאל. איש מלבדו לא היה מסוגל להבין את פשר האירועים ההיסטוריים המתרחשים, ורק הוא ידע לפתור את הכתובת על הקיר בזכות החזון שראה [מלבי"ם].
הגישה השלישית מתייחסת לתוכן הנבואה עצמה. פרטי החזון נותרו אפופים בערפל משום שהם מתייחסים לעתיד רחוק מאוד [ביאור שטיינזלץ], וגם גדולי ישראל שניסו לפענח את סודות הקץ לא הצליחו להבינם [יוסף אבן יחיא].