במרכז העימות ניצבת התנגשות אלימה ומהירה בין שתי מעצמות, שבה הכוח התוקף מכריע את יריבו באופן מוחלט ומונע ממנו כל אפשרות להתאוששות.
כאשר הצפיר מַגִּיעַ אֵצֶל הָאַיִל, מתפתח עימות חזיתי פנים אל פנים [מלבי"ם]. המילה וַיִּתְמַרְמַר מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כביטוי של כעס מר, הסתערות בזעם ולחימה באכזריות רבה. כעס זה נבע מסירובו המוחלט של התוקף להשלים עם המלך המותקף, דריוש, למרות הצעות פיוס שכללו כסף, זהב וקשרי משפחה [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי המרירות והחולשה אפיינו דווקא את האיל המותקף, שמיד עם הגעת יריבו נעשה שפל ונחלש, ולא הצליח להעמיד התנגדות של ממש [יוסף אבן יחיא].
כתוצאה מכך, התוקף מכה את האיל וַיְשַׁבֵּר אֶת־שְׁתֵּי קְרָנָיו, פעולה המסמלת את הכנעתן והשפלתן של שתי האומות המרכיבות יחד את המלכות – מדי ופרס [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא]. המפלה היא טוטאלית, ועל כן וְלֹא־הָיָה כֹחַ בָּאַיִל לַעֲמֹד לְפָנָיו. בשונה ממלחמות רגילות שבהן ממלכה עשויה לספוג מהלומה ולשוב להתחזק לקראת מערכה נוספת, כאן ההכאה הראשונה הייתה כה ניצחת עד ששללה מהאיל כל יכולת שיקום [יוסף אבן יחיא].
השלמת הניצחון מתבטאת בכך שהצפיר וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיִּרְמְסֵהוּ, רמיסה המרמזת גם על מותו של מלך פרס באותה עת [מלבי"ם]. לבסוף, וְלֹא־הָיָה מַצִּיל לָאַיִל מִיָּדוֹ, שכן שום גורם – לא המלכים בעלי בריתו ולא בני עמו שלו – לא הצליח להושיעו ולהשיבו למעגל הלחימה [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא].