עלייתו של שליט הרסני ורב עוצמה מלווה בהצלחה כבירה, אך מקור כוחו ויעדי הפגיעה שלו חורגים מן המקובל בשדה הקרב.
תחילה מובהר כי וְעָצַם כֹּחוֹ וְלֹא בְכֹחוֹ, כלומר התעצמותו אינה נובעת מגבורה צבאית או מכוח פיזי רגיל. רוב הפרשנים [רש"י, מצודת דוד ומלבי"ם] מסבירים כי כוחו ינבע משימוש בחלקלקות לשון, עורמה, תחבולות וכוח הדיבור. מנגד, יש המדגישים את ההיבט ההשגחתי, ולפיו כוחו אינו שלו כלל, אלא ניתן לו מאת ה' כדי לייסר את ישראל על חטאיהם [אבן עזרא]. גישה נוספת רואה בכך מעין השוואה, המציינת שאמנם כוחו יתעצם, אך הוא לעולם לא יגיע למדרגת העוצמה של אלכסנדר מוקדון [יוסף אבן יחיא].
כאשר הוא פועל, וְנִפְלָאוֹת יַשְׁחִית וְהִצְלִיחַ וְעָשָׂה. הגישה המרכזית מפרשת זאת כתיאור של אופן ההשחתה: הוא יזרע הרס בדרכים פלאיות ומעוררות פליאה, ויצליח להוציא לפועל את כל חפצו [רש"י, מצודת דוד ושטיינזלץ]. עם זאת, פרשנים אחרים מזהים את המילה "נפלאות" כמושא ההשחתה עצמו. לפי גישה זו, השליט ישחית את הדברים הנפלאים והמקודשים ביותר: את הניסים והאמיתות שבתורה, את פועלם של הנביאים לקיום הדת [מלבי"ם], ואת העניינים החשובים והמקודשים שבבית המקדש [יוסף אבן יחיא].
מסע ההרס מגיע לשיאו כאשר וְהִשְׁחִית עֲצוּמִים וְעַם־קְדֹשִׁים. קיימת מחלוקת לגבי זהות הנפגעים. דעה אחת גורסת כי יש כאן שתי קבוצות שונות: ה"עצומים" הם מלכים חזקים ואומות רבות של עובדי אלילים, בעוד ש"עם קדושים" הם עם ישראל המאמינים בתורה [רש"י, מצודת דוד ושטיינזלץ]. לעומת זאת, דעה אחרת רואה בשני התיאורים התייחסות לעם ישראל בלבד. לפי פירוש זה, ישראל עצמם הם ה"עצומים", גוי גדול ורב שאותו הוא ירמוס, תוך שהוא מבטל את עולת התמיד ומחריב את המקדש [אבן עזרא]. בתוך כך, ה"קדושים" מזוהים ספציפית עם בני אהרן, כוהני ה' המשרתים בקודש [יוסף אבן יחיא].